הלוחשת לאימהות 1: מי הזיז את החיים שלי?

יש אימרה ביידיש לפיה האדם מתכנן ואלוהים צוחק. לא יותר מדויק לייחס את זה לתינוק?
|
הדפס
|
שמור

בפעם הראשונה אחרי הלידה שהתמזמזתי עם בעלי, נזהרתי מאד לא לגעת לו בחלק הרך של הראש. הרי הבחורצ'יק מסדנת העזרה הראשונה אמר שזה לא לגמרי מתאחה להם עד גיל שנה וחצי, אפילו שנתיים. אחר כך נרדמנו, ישנו עמוק. למשך שעתיים וחצי ישנו כמו פעם, כשהיינו רק שנינו, לפני שחדר השינה שלנו הפך לאוהל של משפחה אינדיאנית.

 

 

שנתנו נבעה ממעמקי הנפש. המגע הגופני, שלשם שינוי התרחש למטרת הנאה ולא רק כדי להשאיר חיזר קטן בחיים, המם את הגוף ואת הנפש. גופי אמר לבעלי: "אה, זה אתה, טוב לראות אותך, אתה יודע, כמעט שכחתי."

 

אומרים שסקס אחרי מריבה הוא הכי טוב. אם זה נכון אז סקס אחרי הלידה אמור להיות הכי טוב שהיה לנו בחיים, כי סקס בתקופת ההורות הראשונה הוא בהגדרה סקס אחרי מריבה.

 

כל זוג מוצא את הדרך שלו להתפייס. ואני יודעת שאנחנו לא היחידים שמשלבים זרתות ואומרים "שולם". כשהתינוקת צורחת, הפטמות כואבות ואת מגלה במקלחת שיש לך כבר כמה גומיות בשיער (הנושר), שילוב זרתות יכול להרגיש כמו סקס סוער.

 

וזה לא נאמר במרירות. בשתי הזרתות המשתלבות האלו באמת יכולה לעבור כל האהבה והסליחה והקבלה, כל הארוטיות והרומנטיות שבהבטחה לעבור את זה יחד.

 

וזאת לא הבטחה מובנת מאליה. במהלך ההיריון לא הבנתי איך אנשים עושים ילדים ואחר כך נפרדים. אחרי הלידה לא הבנתי איך אנשים עושים ילדים ומצליחים להישאר יחד, ומה תגידו על אלה שעושים עוד ילד כדי לחזק את הזוגיות?

וזה לא שלא ידענו. ידענו. ציפינו שיהיה קשה. ובכל זאת, כשקשה לך, זה תמיד כל כך אישי...

 

אז איך זה קרה גם לנו? אולי כי כמו רוב הזוגות הצעירים בחברה שלנו היום, אנחנו נמצאים יחד מבחירה. ואנחנו חיים בתקופה שבה הבחירות שלנו הן הדרך בה אנחנו מגדירים את עצמנו. אנחנו מאמינים שבלי בחירה אין טעם לחיים. כל פרסומאי שמנסה למכור לנו משהו יודע את זה. אנחנו מאמינים שאנחנו מגדירים את עצמנו דרך הקפה שאנחנו בוחרים לשתות, דרך הרינגטון שבחרנו לטלפון הנייד שלנו. ואני מעזה להגיד שנשים, אפילו יותר מגברים, נוטות לחוש שהן מעצבות את הזהות שלהן דרך בחירות שרובן מתקיימות במישור הצרכני.

 

וכך נפגשים שני האנשים האלה, שמגיל צעיר רגילים לחשוב על עצמם כחופשיים ומוצאים את עצמם עם הרבה פחות חופש בחירה.

 

כי תינוקות אמנם ניזונים חלב אם, אבל מה שלא יגידו בטיפת חלב, זה שהם גם אוכלים אופציות. הם זוללים בתאווה את רוב האפשרויות שהיו לכם ומשאירים מבחר מצומצם ביותר. השעה עשר בלילה – DO YOU KNOW WHERE YOUR OPTIONS ARE?

 

יש אימרה ביידיש לפיה האדם מתכנן ואלוהים צוחק. לא יותר מדויק לייחס את זה לתינוק?

 

ומול גזילת האפשרויות הזו אנחנו מתרעמים. זה לב התסכול שאנחנו מוציאים זה על זו. אכן, דמיינו שיהיה קשה, אבל דמיינו שיהיו לנו את אותן אפשרויות שהיו לנו קודם כדי להתמודד עם הקושי. לא, אף אחד אחר לא יכול להניק במקומי, ואם אתה בעלי אז אין לך באמת אפשרות ללכת לשחק פוקר עם החבר'ה, אלא אם כן תעשה את זה אחרי שאתה משכיב אותה לישון, ולא על חשבון שעות השינה שלי, מותק.

 

כלומר, המריבות נוצרות (בין השאר) בגלל ההכרה שהאופציות נעלמו, ורק אתה כאן, אז אתה בטח לקחת לי אותן.

 

את קוראת לי גנב?

 

וכן, את קוראת לו גנב. וגם דברים גרועים הרבה יותר. כי באמצע הלילה יש לך פה מלוכלך, ובתקופה הזו כל שעה היא אמצע הלילה.

 

ומה את חושבת לך שם?

 

SO, ALL MEN ARE DOGS.

 

את חושבת – אני לא אוהבת אותך. ולפעמים את מוסיפה "עכשיו", רק כדי לא להבהיל את עצמך יותר מדי.

 

את חושבת – לך, ותשאיר אותי איתה לבד. אנחנו כבר נסתדר. (כמה רומנטי לרחם על עצמך).

 

את אפילו חושבת – הלוואי שתמות. (ואחר כך מקווה שהיקום לא שמע אותך).

 

ומה הוא חושב?

 

הוא חושב – מה אני יכול לעשות שאני לא שומע אותו.

 

כל הפמיניזם הזה הרעיל אותך.

 

יש לתינוקת הזאת כבר אימא אחת, למה אני צריך להיות עוד אימא?

 

אני לא יכול לתפקד בעבודה עם כל כך מעט שעות שינה.

 

אבל התינוק נרגע הרבה יותר טוב אצלך.

 

למה לא יכולנו לחכות עוד כמה שנים?

 

תשאלי את כל החברות שלך ותראי שאין עוד בעל כמוני.

 

הוא חושב - אבל את כבר ערה.

 

הוא חושב – מה רע במשפחה מסורתית?

 

המחשבות הללו מעידות על השבר הפמיניסטי שנשים רבות חוות לראשונה אחרי הלידה. לשבר הפמיניסטי יש שתי פנים עיקריות. אותן נשים שחשבו על עצמן כ"לא פמיניסטיות" מתעוררות לראשונה למציאות הלא שוויונית ומזדעקות נגדה. לראשונה בחייהן הן חושבות על נושאים חברתיים, כלכליים, פוליטיים מנקודת מבט של אזרחית-אישה: איזה אורך אמורה להיות חופשת לידה? איזו השפעה יש לילדים על הקריירה של אישה? למה מטפלת אינה הוצאה מוכרת?

 

ונשים שחשבו על עצמן כפמיניסטיות, והאמינו שבני הזוג שלהן פמיניסטיים, חוות גם הן השבר. כי עד הופעת הילד הראשון, אם את חושבת על עצמך כפמיניסטית, כבר עשית חצי מהדרך. אבל כשיש תינוק בבית, יש לפמיניזם השתמעויות פרקטיות: האם שנינו אחראים על התינוק במידה שווה? איך נמדדת המידה השווה הזאת? האם לשנינו זכות שווה לקריירה? האם הקריירה שמכניסה יותר כסך למשק הבית היא החשובה יותר? האם קריירה שלא מכניסה מספיק כסף למשק הבית היא תחביב? האם התפנות לעבודה שבקושי מכסה את הוצאות המטפלת יכולה להצדיק את עצמה?

 

וכשאת חושבת ברצינות על כל אלו, אז בסתר ליבך את מגיעה למסקנה שבאמת אין כל רע במשפחה מסורתית. אם רק ירשו לך להיות האבא. 

 

עמליה רוזנבלום היא סופרת, דוקטורנטית בפסיכולוגיה ואמא לאלה (לאו דווקא בסדר הזה). "הלוחשת לאימהות" היא סדרת רשימות המבקשת להרחיב את הדיון בהריון ובאימהות מעבר לגבולות השיח הפיזיולוגי-פסיכולוגי המקובל, לתת ביטוי לתובנות חברתיות ופוליטיות הטמונות בתהליך ההיריון וההורות.

תגובות הגולשים
2. girl power 18/11/2012, 21:17:46

סיפור חיינו במדויק! הוצאת לנו את המילים מהפה :)

+ השב
 
1. מישהי 14/11/2012, 14:51:17

מדויק בכל כך הרבה נקודות

+ השב