סיפור הלידה של מאי של יסמין

מאי נולדה ב-2/3/2003, בשעה 1:40(בלילה) בבית החולים העמק בעפולה. היא נולדה במשקל 3.182 ק"ג, אחרי 39 שבועות + 5 ימים של הרבה ציפיות.

קצת על ההריון...

ההריון עבר (יחסית) בקלות. לא היו לי בחילות, טוב נו, הקאתי רק פעם אחת... הייתי די נפוחה, וסבלתי מבצקות, וגם עליתי הרבה במשקל, 21ק"ג... כן, כן... ומשום מה, כל ההריון הייתי בטוחה שאני אלד בסביבות שבוע 37, גג 38... וכל מי ששאל אותי מתי התל"ם שלי הייתי אומרת את התאריך שהרופא קבע לי, פחות שבועיים. כך גם שיקרתי לעצמי...כל כך רציתי לפגוש אותך......

שבוע 38+5, לא הרגשתי תנועות כמה שעות טובות. אז בבוקר יום שישי, נסענו לקופת חולים לעשות מוניטור. ובגלל שזה היה יום שישי, שלחו אותנו לבית חולים לעשות את המוניטור. היה דופק תקין, תנועות, המוניטור היה בסדר גמור. אבל האחות אמרה לי שהם רוצים שאני אהיה שם כל הלילה, ובגלל שאני כבר בשבוע 38+, אפשר כבר ליילד!!! אני הייתי בשוק! לקחו אותי לחדר במחלקה, ואמרו לי שבבוקר "נדבר".

2 דקות אחרי שהייתי בחדר, ועם דמעות בעיניים, מהר מהר התקשרתי לצבי (שכבר היה בחניה של בית החולים בדרך הביתה) ואמרתי לו שאני רוצה הביתה ומהר!!! לא זירוז ולא נעליים!!! הייתי צריכה לחתום על מסמכים, שאומרים שאני עוזבת מרצוני, ללא מכתב שחרור של רופא. וכך עשיתי.

שבוע 39+4......לא חשבתי שאגיע כל כך רחוק!

יום שישי בצהריים. הרגשתי כאב פתאומי וחד מאאאאד. שנמשך רק כמה שניות. ישבנו אצל חברים לקפה, ואני לא הרגשי טוב, הייתי עייפה, והלכתי הביתה לנוח. כל הלילה בין שישי לשבת היו לי צירים, שלא נתנו לי לישון כמעט. ומוקדם בבוקר יום שבת, עם צירים כל 5-7 דקות נסענו לבית חולים.

איך שחיברו אותי למוניטור, הצירים נעלמו! אחרי הבדיקה האחות אומרת שיש לי פתיחה של 2 ושזה יכול לקחת עוד הרבה זמן. בגלל שאנחנו גרים במרחק נסיעה של 5 דקות מבית החולים, נסענו הביתה, לחכות שוב לצירים כואבים וסדירים.

יום שבת בערב. סביבות השעה 19:00. יצאנו לטייל ברגל, היו לי צירים כל 7דקות בערך.

ופתאום באמצע הטיול, ציר אחד כואב ביותר!!! עצרתי והתחלתי לבכות, ואמרתי שזהו זה, אני לא מסוגלת ללכת יותר. הלכנו הביתה, התקשרתי לאמא שלי (שגרה בברזיל) ובכיתי לה בטלפון, אמרתי לה שכואב לי, ושאנחנו נוסעים ללדת!!!

מגיעים (שוב) לבית חולים....

בסביבות שעה 20:00. כל כך הצחיק אותי לצלצל באינטרקום שבכניסה לחדרי לידה, ולהגיד:”באתי ללדת... אפשר להכנס?”...באמת תודה... מייד האחות בודקת אותי, ואומרת: ”יש לך פתיחה של 5! קדימה, ללדת!". כל כך שמחתי, והייתי ממש גאה בעצמי על הפתיחה, וחשבתי שחצי דרך כבר עברנו. נכנסים לחדר לידה. (וחבל שנכנסתי כל כך מהר...) שכבתי במיטה, וזה רק החמיר את הכאב. הרגשתי שאני צריכה לעמוד וללכת כל הזמן. ואחרי שנכנסים לחדר לידה, לא יוצאים יותר...רק אחרי הלידה...

לא רציתי אפידורל, אבל בכל זאת ביקשתי שיעשו לי אינפוזיה, וזה ייתן לי עוד חצי שעה לחשוב, אם אני באמת לא רוצה... אחרי האינפוזיה, ומבט קצר בטופס הסכמה של האפידורל, אמרתי שאני לא רוצה!!! כי זה פשוט נשמע לי מאד מפחיד. אבל ביקשתי פטידין, וזה קצת עזר, בעיקר נתן לי הרגשה שהזמן טס לו...

הגעתי לפתיחה מלאה מאד מהר. מפתיחה של 5 עד פתיחה של 10 לקח רק 3שעות, אבל שלב הלחיצות... אה... שלב הלחיצות... את זה אני לא אשכח... היה ארוך וקשה, ונמשך כמעט 3 שעות, שבהן חשבתי שאני עומדת להתפוצץ מרוב לחץ. ניסינו הכל... משכתי סדין, קפצו לי על הבטן... מה לא? כבר הייתי ממש עייפה, ובלחיצה האחרונה והחזקה ביותר יצאה מאי שלי לאוויר העולם!

לא היה קל, אבל איזה כיף!!!!!! כל כך שמחתי שילדתי כמו שחלמתי... ללא אפידורל וללא תפרים...

היינו בחדר לידה שעתיים, וזה מדהים איך מייד אחרי שמאי יצאה לא כאב לי כלום, הכל היה ורוד ויפה... רק שכחתי שנשארה השילייה... ולא היה לי בכלל כוח ללחוץ, אז נתנו לי זריקתה של פיטוצין, וכיווץ אחד אחרון, וזהו.

רק היום אני כותבת את הסיפר לידה של מאי, היא כבר בת שנתיים וארבעה חודשים, קצת באיחור, אבל זה כאילו ילדתי אתמול.

שליחת סיפור לידה