סיפור ההריון והלידה של עומר

פלא קטן, מתנה נפלאה, אוצר, יצירת מופת...יש עוד המון מילים וביטויים שיתאימו כדי לתאר אותך. אני מסתכלת עלייך ולא מאמינה, לא מעכלת שזהו, אחרי למעלה משנה וחצי של הריון, בדיקות, חששות, בכי, עוגמת נפש, ציפיה, התרגשות, כאב, שמחה ואושר אני מתבוננת בתוצר המוגמר שכל כולו עשוי מתמצית האהבה של שניים, שיש לכל אחד מהם 50% בך – אנחנו, אבא ואמא שלך, המורים, המדריכים, המלווים, החברים שלך במסע המופלא הזה, בקיצור – ההורים שלך. אני מסתכלת עלייך ומבינה מה זו אהבה ללא גבולות, טהורה, זכה, אמיתית. חשבתי שככה אני אוהבת את אבא שלך, אבל האהבה שלי אלייך שונה, אחרת, והיא גדלה מיום ליום, למרות שאני כמעט ולא ישנה בלילה בגללך. אני מבינה לראשונה באמת ובתמים את משמעות המילה "אמא" – או כמו שסבתא עירית כתבה לי ביום שנולדת "מילה כל כך קטנה ופשוטה אבל כל כך מורכבת/ רכה, ענוגה, נעימה/קשה, תובענית, משתלטת/ מעצבנת, לא מבינה, דורשת/ מציקה, מנדנדת, מבקשת/ אבל מעל הכל כל כך כל כך אוהבת..."

אומרים שכשאלוהים סוגר דלת, הוא פותח חלון. אנחנו טוענים שסיפור ההריון איתך הוא הגירסה שלנו לסרט "דלתות מסתובבות", אם האירועים היו קורים אחרת, אם מהלך החיים שלנו היה ממשיך על פי התכנון המקורי, וההריון הראשון היה מסתיים כמתוכנן, סביר להניח שלא היינו נפגשים. אבל – החיים הם לא צפויים וביום 1 באוקטובר  2003 נכנסנו להריון, כשאתה התחלת לנבוט לך בבטן של אמא, והתחלנו יחד את המסע המופלא הזה, שזו רק ההתחלה שלו.

פרק ב': ההריון בקצרה

ההתרגשות הייתה גדולה, ואני מודה שההריון לווה בחששות, לפחות בחלקו הראשון. ערגנו לך, חלמנו עלייך, פינטזנו אותך. הכרנו את הבדיקות, התופעות והסימנים של הריון. ההריון עבר יחסית בקלות, לא נרשמו כל התופעות האפשריות, למרות שאומרים שכל ההתחלות קשות, לא ממש הרגשנו בזה ועל אף שלקראת הסוף הרגשתי כאילו כל התופעות האפשריות החליטו לבקר, כאילו כדי להזכיר לי שבכל זאת, הלווו....יש כאן הריון של ממש ולא השמנה רבתי רק באיזור הכרס...

לבדיקת השקיפות העורפית הלכתי עם סבתא עירית, כי אבא שלך נסע לסקי (מכל השבועות בשנה). אחרי שסיפרתי לרופא את ההיסטוריה שלי, הוא הראה לי בבדיקה את כל האיברים שניתן היה לראות, וחזר ואמר שלדעתו המקצועית הכל תקין אצלך ואין סימנים שיכולים להעיד שמשהו לא בסדר. קיבלתי בבדיקה דרישת שלום ממך כאשר שמעתי את פעימות ליבך בפעם הראשונה. גם התהייה לגבי מינך כמעט ונפתרה כשהרופא אמר שכמעט 100% שאתה בן. הסקירה המוקדמת הייתה מרגשת ביותר. שוב חזר הרופא והדגיש שהכל תקין, ויצאנו מהבדיקה מאושרים, מהשלב הזה יכולתי להתחיל ולחשוב עלייך כעל תינוק של ממש, יכולתי להתחיל ולתכנן. ידעתי שאתה בן, וידעתי שהכל נראה תקין.

רק אחרי שהגיעו תוצאות בדיקת מי השפיר, לאחר שלא התלבטנו כלל אם לבצע אותה, ואשר הוכיחו שחור על גבי לבן שהכל תקין אצלך, אפשר היה להירגע באמת וליהנות מההריון. מכאן למעשה הכל היה חדש לנו, ואני צוחקת ואומרת שההריון איתך נמשך בסך הכל כמעט 18 שבועות.

לקראת הסוף הגיעו כל מיני תופעות הריוניות – לחץ דם גבוה ובצקות שהדליקו אצל הרופאים נורה אדומה כי בכל זאת היית הריון יקר. אמא קוטלגה לאחר ביקור לילי במיון כבעלת הריון "כשר אבל מסריח" – סימנים של רעלת הריון הופיעו אבל מכיוון שהיינו רק בשבוע 35, העדיפו שאתה תישאר בבטן, ואמא תהיה קצת במנוחה ומעקב. ברור לך שאמא לא יכלה לשכב בבית ולנוח ולכן אבא הלך והביא הביתה את כל הקנייה שעשינו בשבילך, וכל הבגדים, המצעים והחיתולים כובסו, קופלו וחיכו לך. היה ברור שאתה מתכונן כבר להופעת הבכורה שלך בעולם, לאחר שהייתה לאמא מחיקה של 50% ופתיחה של ס"מ וכמה צירונים קטנים ולא כואבים הופיעו על גבי המוניטור. הרופא קבע שמדובר בתנאים נהדרים ללידה ושרק יבואו הצירים האמיתיים וההריון יסתיים, אבל ציר משמעותי לא נראה באופק. כך עברו להם שלושה שבועות כמעט עד שיצאת לאויר העולם.

פרק ג': סיפור הלידה ומה שקדם לה

יום חמישי, 24.6.04, בסביבות 16:30. המקום: איילון צפון בדרך הביתה. אני נוסעת לי לאיטי בפקק, שרה שירים עם הרדיו, שמחה שיום חמישי הגיע ויחד איתו הפגישה איתך אצל הרופא. קצת לפני מחלף קק"ל, מחליט מישהו להיכנס באוטו בדלת האחורית ולגרום לי להתקף לב, בעיקר בגלל "שנדפק" האוטו החדש. טלפון בוכה לאבא, ואחרי שהצלחתי להסביר את עצמי הוחלט בהתייעצות אחת לא לחכות לפגישה בערב אצל הרופא אלא פשוט לנסוע למיון, למרות שהתעקשתי שהכל בסדר איתי וגם איתך כי ידעתי שבמיון "נתייבש" שעות ובמילא בסוף נלך הביתה. אחרי כמה שעות, בדיקות ורופאים התברר (כאילו שלא ידעתי את זה) שהכל בסדר איתך וגם איתי ושהתאונה לא הותירה בנו כל סימן, אבל הוחלט בשל הסימנים לרעלת להשכיב אותי בשמירה חלקית בבית עד הלידה ובמקביל לבצע בדיקת איסוף שתן שבהתאם לתוצאה שלה יוחלט אם ליילד אותך או לתת לי להיות עוד שבועיים-שלושה בהריון. המחיקה גדלה ל 70% והפתיחה ל 2 ס"מ, מה שהראה שיש התקדמות לקראת לידה, ושייתכן וההימור של אבא על שבוע 37 או 38 היה הימור מוצדק ואתה אכן תגיע מוקדם מהצפוי.

ביום שישי נסעתי עם אבא לעבודה כדי לסגור שם דברים, כי היה ברור שלעבודה אני לא חוזרת עד אחרי חופשת הלידה, וזה משהו שלא לקחתי בחשבון. בסוף השבוע הסתובבתי עם צנצנת לאיסוף שתן וביום ראשון אחרי הצהריים בפגישה השבועית שלנו, החליט הרופא להמתין לסוף השבוע כדי לראות מה יהיו הערכים בבדיקה. כשהגענו הביתה חיכתה לנו הודעה שיש תשובה של האיסוף שתן. התשובה הראתה ערכים גבוהים מהנורמל והרופא הודיע לנו כשהתקשרנו שנגמרו ההתלבטויות, וצריך לחזור אליו כדי לקבל הפנייה להריון בסיכון גבוה ולזירוז הלידה. בערב עוד הספקנו לארגן את התיקים, להצטלם תמונות אחרונות, קצת כביסות וסידורים אחרונים כי ידענו שזה הלילה האחרון שלנו כזוג ושהחזרה המשותפת הבאה הביתה תהיה יחד איתך. מיותר לציין שבמקום לנצל את השעות האחרונות לשינה ערבה, היה קשה לנו להירדם, כל כך רצינו להיות כבר אחרי הלידה (איזה טעות זאת הייתה לא לישון לילה אחרון של שינה מתוקה, ונינוחה...)

בבוקר הגענו לחדר לידה. שוב רופאים, בדיקות, התלבטויות אם ליילד או לא. לנו היה ברור שבאנו ללדת אותך, ושאנחנו לא עוזבים בלעדייך. דר' רוסליק שקיבלה אותנו עוד התלבטה לגבי הזירוז. הסברנו לה שבאנו במטרה מסוימת ואנחנו מתכוונים להשלים אותה. בשעה 14:30 הוחלט להתחיל בזירוז ולהכניס אותנו לחדר לידה. עד שהתארגנו דאגנו להודיע לכל העולם שאנחנו הולכים ללדת. הכינו אותנו לתהליך ארוך והתכוננו לשהות ממושכת בחדר לידה.

הוכנסנו אחר כבוד לחדר 5. אמא קיבלה חלוק ורוד, המיילדת של משמרת בוקר עשתה סיבוב קצר, הסבירה כמה דברים, נתנה לנו דפים לקרוא והתחילה למלא את גיליון האישפוז. סבתא עירית הלכה הביתה לאחר שהתברר לנו באופן ברור ושאינו משתמע לשתי פנים שבחדר לידה יוכל רק אחד להיות עם אמא (זאת המדיניות של בלינסון שהתבררה כמוצלחת כי בחדרי הלידה היה שקט יחסית ולא הסתובבו שם אנשים במסדרון יותר מדי), והבטיחה לחזור אחרי הצהריים לאחר מנוחה, כי מי יודע כמה זמן היא תצטרך להיות שם, ולהביא לאבא אוכל.

בשעה 15:00 – חילופי משמרות. לחדר נכנסת אורה המיילדת, שמתגלה כמלאך אמיתי ושבלעדיה אני בספק אם הלידה הייתה מסתיימת כמו שהסתיימה (אבל לא נקדים את המאוחר) יחד עם דר' יוגב הרופא, שמודיע חד משמעית שעד סוף המשמרת של אורה, ז"א עד 23:00 אנחנו נלד ושיש לנו מזל גדול שיש לנו את אורה בתור מיילדת. בשירותים נפרדתי מהפקק הרירי, מה שהוכיח שאם לא היו מזרזים אותי באותו יום, סביר להניח שהיית מגיע לאויר העולם לא הרבה אחר כך. מחברים אותי למוניטור, מה שאומר שלא ניתן להסתובב יותר, אחרי חוקן והאוירה בחדר עליזה, הרבה בזכות הצוות ובגלל שבכלל לא כואב, כי אין צירים.

ב 16:00 מחברת אותי אורה לפיטוצין ולעירוי נוזלים כי הרי בהתאם לתוכניות שלי, אני רוצה אפידורל כדי שלא יכאב בכלל, כמו שאני לא מוכנה שמתמחים ישלחו אלי ידיים וכמו שביקשתי מאבא ללדת בישיבה וכשהראש שלך יהיה בחוץ לגעת בך. אני מבקשת מאורה שתשתדל לא לחתוך אותי, והיא מבטיחה שאם הכל יהיה תקין לא יהיה צורך בזה.

בינתיים הזמן עובר ואני מדווחת לאבא שאני מרגישה בצירים, אבא מאמת את העניין במוניטור, ומציר לציר הכאבים הולכים ומתגברים. בערך ב 17:00 אני מודיעה לאבא שהכאבים נהיים בלתי נסבלים ושאני רוצה אפידורל. כשאורה נכנסת לחדר ואבא מודיע לה שכואב לי, היא מנסה להסביר לי שאם לא תהיה פתיחה של לפחות 4 ס"מ לא יבוא המרדים. אני מתעקשת ואורה בודקת אותי במהלך ציר ומתחילה לצעוק משמחה שיש כבר פתיחה של 5 ס"מ ואפשר להביא את המרדים שנמצא בחדר ליד. לא לוקח הרבה זמן והמרדים מגיע ומושיב אותי עם הגב אליו. אני נשענת על אבא ומנסה לנשום במהלך הצירים. המרדים (שפגשתי בו בנסיבות פחות משמחות בפעם הקודמת שלי) ביקש שאני אודיע לו כשיש ציר, וככה במשך כמה דקות אני נושמת במהלך ציר ומחבקת את אבא חזק ונרגעת בין לבין. זה לא הליך פשוט כל כך לקבל אפידורל כשיש צירים אבל כשההליך נגמר אני מקווה שעכשיו הכיף יתחיל, אחרי שקיבלתי ליד לחצן שאמור לתת עוד מנה של אפידורל אם כואב. אני מקווה שמאותו רגע הלידה תראה כמו שתיכננתי, אבל אחרי כמה דקות אני מדווחת שהאפידורל לא פועל בכלל והכאבים רק מתחזקים ככל שהצירים נהיים יותר תכופים. לינה, אחראית חדרי לידה ואורה מגיעות יחד ושואלות אותי מה קורה. אני מספרת להן שאני מרגישה את האפידורל זורם בי, כי אני מרגישה את הקור שלו אבל הכאבים לא מפסיקים. אורה בודקת אותי ומדווחת שאני בפתיחה של 7 ס"מ ושואלת אותי אם אני רוצה שהמרדים יבוא לבדוק מה קורה. בינתיים אבא יוצא לאכול וסבתא עירית מחליפה אותו. אני רואה אותה ומתחילה לבכות שכואב לי נורא ולמה לעזאזל האפידורל לא משפיע. ביחד אנחנו נושמות נשימות של יוגה, כשסבתא מנסה להרגיע אותי, ובינתיים באה אורה עם משהו דמוי מסרגה ופוקעת לי את המים, מתסכלת עליהם ואומרת שהמים בצבע תקין לחלוטין ונראה שהכל מתקדם כמו שצריך והסוף מתקרב. כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה למה לעזאזל האפידורל לא משפיע ולמה אני צריכה לסבול. סבתא ואבא מתחלפים חזרה ולא עוברות כמה דקות ואני מרגישה לחץ נוראי. אני חייבת ללחוץ, אבל בתור בוגרת קורס הכנה ללידה, אני יודעת שאסור ללחוץ סתם, ואני מתעקשת שהגיע הזמן ללחוץ.

אבא הולך לקרוא לאורה שבאה ואומרת שנראה לה שזה מוקדם מדי. אני מתעקשת כי אני ממש חייבת ובדיקה מראה שיש לי פתיחה מלאה והשעה עוד לא 19:00. אורה נעמדת מולי ואני מתחילה ללחוץ, וללחוץ וללחוץ וכבר אין לי אויר ונגמר הציר. בינתיים אודטה בטלויזיה מביאה לי את הסעיף ואבא רץ להנמיך את הקול שלה. נהיה לי חם, מישהו דאג לסגור את המזגן, לא רק לי חם גם לאבא חם, חם מאוד. ושוב ציר, ושוב אני לוחצת בכל הכוח וכלום לא קורה. בינתיים משכיבים אותי על הצד ואומרים לי שזה כנראה מוקדם מדי ושאני אנסה לנוח, אם אני רוצה אני יכולה ללחוץ כי על הצד כמו שאני שוכבת זה לא אפקטיבי. מעמעמים את האורות ואנחנו נותרים לבד. אני לא בוכה, ולא צורחת, מנסה להעביר את הזמן בין הצירים, כשאני מבקשת מאבא שיניח לי אגרוף על הגב התחתון וילחץ כשאני אגיד לו. אין לי מושג כמה זמן עובר ובסוף נמאס לי ובצירי הלחץ חוץ מלנשום וללחוץ אני קצת צועקת. מה יש, לכולן מותר ולי אסור?  אני לא מקללת, לא מפנה אצבע מאשימה כלפי אבא (כמו ששומעים בסיפורים), אני פשוט בוכה בקול רם...אולי מישהו מהצוות ישמע ויבוא. אחרי כמה צירים כאלה באה אורה, נעמדת מולי ומחלקת הוראות: "ללחוץ מלמטה, לא מהפנים", "תלחצי כל עוד אני סופרת", "קחי אויר"... נראה לה באמת... כמה אויר אני יכולה לקחת?! אין לי כבר כוח ללחוץ, וגם אתה מתעייף ויש לך ירידת דופק קלה.

אבא נותן לי יד ומניח לי מגבת קרירה ורטובה על הפנים. אני אומרת שאני צמאה ואבא מרטיב לי את השפתיים. ככה עובר לו זמן, והלחיצות שלי כנראה נחלשות כי שעתיים אני כבר לוחצת וכלום לא קורה. אני מתחננת שיעזרו לי להוציא אותך ופתאום כל החדר מתמלא בכל הצוות של חדרי הלידה. בתוך ההתעסקות שלי בכאבים ובניסיונות הנשימה, אני שומעת שהצוות מדבר על וואקום, אני שומעת את דר' יוגב מחלק הוראות. אני לא רוצה וואקום!!!! אורה נעמדת לידי מחזיקה לי את היד, ואני בשארית כוחותי מבקשת ממנה ללדת טבעי, בלי התערבות ובלי כל הצוות הזה מסביב, ואני מודיעה להם שהם יכולים לעזוב, אני לא רוצה וואקום. אורה לוקחת חזרה פיקוד, מסלקת את כולם מהחדר. בחדר נשארים אורה ולינה, מנהל חדר המיון, רופא מתמחה ואבא. אורה מדליקה מאחוריה אור, מביאה כפפות ונעמדת מולי. אורה מודיעה לי שעכשיו זה הזמן לעשות בדיוק מה שהיא אומרת ואם אני אהיה ילדה טובה זה יגמר מהר. אבא נותן לי יד בצד אחד, הרופא המתמחה יד בצד השני, ואני מנסה להתרכז בקול של אורה ולעשות בדיוק מה שהיא מבקשת. כולם סופרים איתי ביחד, ואני מדברת אלייך ומבקשת שתצא כבר כי אין לי כוח יותר. אבא מספר לי שהוא רואה כבר את הראש ועוד כמה לחיצות ואתה בחוץ.

הרופא המתמחה רוצה "להתאמן" עלי ואורה מנפנפת אותו. כמו שצריך!!! רק זה חסר לי עכשיו. אני מבקשת ללדת בישיבה, ותוך שניות המיטה זזה ואני יושבת, מחזיקה בידיות של המיטה ול-ו-ח-צ-ת גם כשאין ציר כי אתה כבר קרוב כל כך. אני שומעת את אורה מחלקת לי הוראות ואת אבא מעודד אותי (אחר כך אבא מספר לי שאורה פשוט חילצה אותך, קצת ועוד קצת היא שלפה אותך כי כבר לא היה לשנינו כוח). עוד כמה לחיצות והראש שלך בחוץ. אבא לוקח לי את היד ושם אותה על משהו חם, חלקלק ורטוב – הפדחת שלך!!! אורה מבקשת ממני להפסיק ללחוץ ותוך דקות אתה בחוץ.

אני שומעת אותך בוכה, ואיך שמניחים אותך על הבטן שלי אתה נרגע. כולך לבן ןחלקלק – ילד שלי – ברוך הבא לעולם הזה. אבא חותך לך את חבל הטבור ולשנינו דמעות בעיניים – עשינו את זה. סגרנו מעגל. שנה בדיוק קודם לכן, באותו תאריך עברי בדיוק, נודע לנו על הבעיה בהריון הקודם ועל הצורך להפסיק אותו. בדיוק 365 יום לאחר מכן, בי' בתמוז, יום ב' 28.6.04 בשעה 21:21 באת לעולם במשקל 2,916 ק"ג.

פחות מרבע שעה לאחר מכן השיליה בחוץ וכל שנותר לדר' יוגב זה לתפור אותי בגלל קרע פנימי אחד. אורה מטפלת בך ובינתיים מאפשרים גם לסבתא עירית להיכנס. בחדר המולה של המון אנשים, ואתה שוכב לך שם רגוע, עירני, מסתכל לכל הכיוונים, בוחן את סבתא ואבא שהחזיקו אותך עד שסיימו "לתקן" את אמא.

זהו ילד, זה הסיפור, וכמה שהוא נראה לך ארוך, השתדלתי לקצר.

ברוך הבא עומר! אני לא מבטיחה לך שיהיה קל, אבל אני יכולה להבטיח לך שנשתדל, זה חדש לך כמו שזה חדש לנו, לא אתה ולא אנחנו באנו עם הוראות הפעלה, אבל אני בטוחה שיהיה בסדר, וזו רק ההתחלה...

שליחת סיפור לידה