סיפור הלידה של הנסיכה אריאל

ביום שישי ה- 6.10, 3 ימים לפני התל"מ (תאריך לידה משוער), התעוררתי לקול "פאק", מייד רצתי לשירותים, כי כבר ציפיתי לירידת המים, שתגיע מייד.

ניסיתי לצעוק לחצי, שירדו לי המים, אבל הוא, כהרגלו, ישן חזק ולא שמע. כל פעם שניסיתי להגיע למיטה להודיע לו, הייתי צריכה בדרך להחליף תחתונים, כי הזרם לא פסק...

התארגנו ויצאנו לכיוון בי"ח תל השומר, הגענו בסביבות השעה 8:30. צירים לא ממש התחילו, כלומר היו צירים כל 3-4 דקות אבל חלשים, כאלו שראו במוניטור, אך לא היו מורגשים מבחינתי. מחיקה מלאה ללא פתיחה. אחרי הבדיקות הרגילות (שתן, דם, מוניטור אחות, רופא וכו') החלטנו שאנחנו לא רוצים זירוז, אלא לנסות ולראות אם הצירים מתחילים להתפתח לבד. בסביבות 10:00 החלטנו ללכת לאכול בקפיטריה ולהסתובב ברחבי תה"ש. הוסבר לנו שסיכון במקרה שאנו לא רוצים לקבל זירוז הוא פיתוח זיהום.

ב- 12:00 בערך, עדין לא התפתחו צירים ולכן אושפזתי במחלקת יולדות א' – הריון בסיכון (מבחינת בי"ח לא הייתי בלידה, כי לא הסכמתי לזירוז ולכן לא קיבלתי חדר לידה).

העברנו את הדברים והתארגנו בחדר. במחלקה פגשנו את שלי, אחות מילדת מדהימה, חרוצה נעימה, ומרגיעה שליוותה אותנו במשך היום. שוב נלקחו כל הבדיקות הרוטיניות וכבר היה 14:00, התחלנו להודיע לאנשים שאנחנו בבי"ח ושתוך 48 שעות יהיה לנו תינוק/ תינוקת....

ב-16:00 הצירים כבר התחילו להתגבר. שמחנו מאוד, כי זה אומר ש"נפלנו" על ה-70% שמפתחים צירים תוך 24 שעות מירידת מים. הימור טוב, הסיכון של זיהום היה עדין ברקע, אבל הסכמנו שההחלטה שלנו הייתה נבונה. ביקשת משלי המיילדת לעשות מוניטור, בתקווה שצירים יהיו סדירים ושנוכל לעבור לחדר לידה, אך הצירים קצת שיחקו בין 3-4 דקות.

אחרי המוניטור, הצירים הלכו והתחזקו. כל ציר כאב יותר מקודמו. את הצירים הרגשתי בעיקר בעצם הזנב. בעזרתו הצמודה של החצי העברנו כל ציר וציר בתנועותיות, פעם סיבובי אגן פעם שמיניות וכו', התנועות האלו כ"כ עוזרות. אי אפשר לתאר כל פעם שהחצי נגע בי ועזר לי להעביר את הכאב, הכאב הפך מ-בלתי נסבל ל-לא נסבל... מה הייתי עושה בלעדיו?! אין לי מושג.

הכאב הזה לא ניתן לתיאור. למען האמת, אני לא כ"כ זוכרת כמה כאב. רק שזה כאב מאוד, ושהחצי הציל אותי מהכאב כל פעם מחדש. ביחד הינו כוח שהצליח להילחם בציר.

כמובן שלא הסכמנו לקבל אורחים או טלפונים, וכאן הזמן להתנצל, במיוחד בפני המשפחות, אבל אני בטח לא יכולתי לצאת לראות אנשים, וממש לא רציתי שבעלי יצא ויעזוב אותי אפילו לרגע, כי פחדתי מציר נוסף. (כבר כתבתי, שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו). בסביבות 18:00 שהצירים כבר היו קשים מאוד רציתי לשבת, ולכן עברנו למקלחת.

היקאתי כמה פעמים. אף אחד לא הכין אותי שזה נורמאלי וקורה, קצת נבהלתי. אח"כ התברר לי, שגם אמא שלי הקיאה במהלך הלידות שלנו, והכי מצחיק, שאת השורות האלו הוספתי אחרי 3 חודשים בערך, כלומר גם אני שכחתי לספר על זה שמקיאים בלידות - אז כל הבנות, שלא רוצות הפתעות, תדעו שזה קורה, וזה גם נורמאלי....

במקביל, קיבלתי אנטיביטיקה כי עברו 12 שעות מירידת מים, ופחדו מזיהום (זה היה התנאי של ביה"ח לא להתחיל בזירוז).

מאחר שהיינו במחלקת הריון בסיכון ולא בחדר לידה, זו הייתה מקלחת משותפת, ולכן יכולתי לנצל אותה רק שעתיים, כי היה לי לא נעים משאר בנות החדר (אגב, אחת בכלל לא ראיתי, ולשנייה ירדו המים באיזשהוא שלב…), שכן הן כאן במשך כמה שבועות וכל הטואלטיקה שלהן הייתה במקלחת וכבר התקרבנו לשעות השינה. כך, במשך כשעתיים, כמובן שהחצי היה איתי בחדר המקלחת, ניסינו לספור אחורה את הצירים, בתקווה שהזמן יעבור ועוד שעתיים (לבדיקת המוניטור הבאה) הצירים יהיו סדירים ויפים מספיק לעבור לחדר לידה. חישבנו ציר כל 3 דקות כפול שעתיים כלומר 40 צירים, והתחלנו לספור אחורה...

בסביבות 21:00 יצאנו מהמקלחת, לא הגענו לציר מס' אפס ואפילו לא לציר 20... אבל הזמן עבר, כעת לא ידעתי מה לעשות – מצד אחד לא היה לי כוח לעמוד. מצד שני, בשכיבה הצירים בלתי נסבלים, ואז עלה רעיון אדיר. נזכרנו שהבאנו את כדור הפיזיותרפיה, והוא נמצא באוטו. אחרי שהחצי הבטיח לעשות זאת במהירות הבזק, הוא הביא את הכדור. שלי האחות הסבירה לנו אלו תרגילים לעשות, וביקשה שאחזיק כל הזמן את המיטה ביד. כמובן שאני הכרתי את התרגילים מהשיעורים של מינה (התעמלות לנשים בהריון- מרכז קנגרו) אבל איך לומר זאת במילים יפות? אני לא הייתי החלק החושב בשלב הזה. בטח לא היצירתי…אלא בעלי, כמובן. אז טוב שהוא קיבל תזכורת על מיגוון התרגילים, שאפשר לעשות על הכדור, וטוב שהבאנו את שלנו מהבית, כי שוב - לא היינו בחדר לידה אלא במחלקה להריון בסיכון, ולכן לא היה להם שם כל החפצים לשימוש בזמן תהליך הלידה, כדוגמת הכדור.

מעולם לא ניסיתי סמים, אבל הרגשתי ממש מסוממת בשלב הזה. הייתי חצי ערה ו-3/4 ישנה, חצי רדומה(אני יודעת שזה לא יוצא אחד אבל בשלב הזה הרי עוד הייתי 2 אנשים לא?- אני ופיצית) התיישבתי על הכדור והחצי עזר לי להתנועע עליו. קפיצות לא עזרו, שכן את הצירים הרגשתי בעצם הזנב, אבל שאר התרגילים היו מאוד אפקטיביים. מצד אחד, לא הייתי צריכה לעמוד. מצד שני, יכולתי לזוז. כל הזמן בעזרת החצי שלקח ממני את הכאב עברנו ציר ועוד ציר אחד אחד הם פורקו (תודה לחנץ' על הרעיון הזה: לחשוב כל פעם רק על הציר הספציפי ולא על כל הסיטואציה כי אז זה הרבה יותר קל).

המשכנו בספירה ממקודם, כדי להגיע מציר 40 לציר 0. אני חושבת שהחצי חווה ברגעים אלו הכי קרוב שאפשר מהם צירים. בלעדיו לא היית מצליחה לעבור ציר נוסף, כי בסביבות 22:00 הצירים גברו וכאבו מאוד.

ביקשתי להתחבר שוב למוניטור, ושלי האחות נענתה לבקשתי מייד. היא ראתה אותי וניסתה לעודד אותנו, דיברה בשקט ובאהדה.

זה היה השלב הכואב ביותר. מצד אחד, צירים שהם יותר מכאבי תופת. מצד שני, אסור לזוז. החצי המשיך להזיז את הרגלים שלי (כמו בסרטון של לירון שרון בערוץ הריון ולידה באתר "תפוז") כדי שהתנועתיות תמשיך , כלומר אני שוכבת,מחוברת למוניטור והחצי עושה לי אופניים ברגלאחת.

זה היה קצת פחות מחצי נחמה, אבל זה שהוא לא נכנע נתן לי כוח להמשיך ולסבול עוד מה צירים בכל פעם. המוניטור הראה בברור צירים יפים וסדירים, בשלב הזה ביקשתי אפידורל ולכן סוף סוף בדקו לי פתיחה (בעיקרון, בעת ירידת מים לא בודקים פתיחה כי פוחדים שזה יגרום לזיהום, בבדיקה של הבוקר היתה לי פחות מ-1 פתיחה).

אבל- זה לא היה כ"כ מהיר, בסביבות 22:00 עשינו מוניטור, במשך קצת יותר מחצי שעה, חיכינו מעט לרופאה ואז בדיוק לבחורה השנייה בחדר ירדו המים, אז היא נלקחה לרופאה לפני. בשלב הזה, בסביבות 23:00, כולם במחלקה ישנו ואני התחלתי לצעוק מכאבים. דבר מאוד לא נעים. זה לא חדר לידה שכולם שם כואבים, במחלקה הזו כולם ישנים בשעה כזו....

ב-23:30 נכנסנו לרופאה ואיזו הפתעה פתיחה של 5 (עד עכשיו אנחנו לא יודעים אם זה 5 אצבעות או 5 ס"מ...) מייד הביאו לי כסא גלגלים כדי לעבור לחדר לידה. עד 24:00 העברנו את הדברים והתארגנתי למקלחת נוספת. סוף סוף מקלחת פרטית!!! פגשנו את אסתר המיילדת, ואת תמי שעזרה לה. שאלתי כמה זמן צפוי עד הלידה? אסתר ענתה לי בערך שעה לכל ס"מ ועוד 2-3 שעות ללידה עצמה... טוב, אז כמובן שהרגענו את המשפחות, שהלילה לא יקרה כלום, שישנו טוב ובבוקר יגיעו לבקר. חשבתי שאין סיכוי שאני מחזיקה מעמד ככה 8 שעות אז ביקשתי שוב אפידורל. חשבתי שממילא בסביבות 2-3 בבוקר אני אבקש, אז למה לסבול 3 שעות, עד שאני אכנע.

נכנסתי למקלחת בחצות, עד חצות ורבע, ואז אחרי החוקן הלכתי לשירותים, אך איזה פלא הוא לא עובד. יש לי עצירות... ממש הרגשתי חשק ללכת לשירותים אבל לא יצא כלום אז דחפתי ודחפתי, בשלב הזה החצי החזיר את הכדור לאוטו והתארגן עם הטלפונים למשפחות, כשהוא חזר ב- 00:15 אמרתי לו, זה כמו שהסבירו לנו בקורס - זה יותר מרגיש כמו לידה אבל לא יכול להיות כי זה צריך לקרות רק עוד 8 שעות, פתאום תמי ראתה שאני לא מצליחה להגיע למיטה והיא שאלה אותי, רגע את לוחצת, לא?

עניתי שכן, ושזה בטח מהחוקן, היא אמרה לי לא, מה פתאום? הראש עוד שנייה בחוץ וקראה לאסתר במהירות.

כמובן שלא הספקנו אפילו להוציא את תוכנית הלידה היפה שהכנתי.... שלא נדבר על אפידורל. מהר הרצתי בראש את הדברים החשובים... דם טבורי, אני רוצה מראה, אנחנו לא יודעים את מין העובר, עשינו אימון באפינו. יש שמן שקדים בתיק (לא הספקנו להגיע לתיק...) תמי מיהרה להביא את מראת הענק, אסתר פירקה את המיטה והניחה את הרגלים שלי כמו אצל גניקולוג.

לחיצה ראשונה- כלום.

לחיצה שנייה יש ראש !!! יש לכם תינוקת תימנייה, צעקה אסתר (הוא כהה, אני בלונדינית, היא הימרה שזו בת).

לחיצה שלישית- "לא ללחוץ. לנשוף מהר ומעט", צועקות ברקע אסתר ותמי- "הראש בחוץ!!!"

לחיצונת נוספת- שאר הגוף בחוץ, אני תופסת את הבת שלנו בשתי ידיים, ומצמידה אותה אלי!!!

איזו התרגשות, יש לנו בת !!! הינו בטוחים שנינו שזה בן. איזו הפתעה, איזה אושר. אנחנו בהלם, לא תכננו שזה יקרה ברבע שעה הזו, חשבנו שיש עוד לילה לבן לפחות....

מי מאמין אנחנו שנינו מחייכים, מאושרים, בהלם מהמהירות, בהלם שיצא יצור חי מהבטן שלי, לא להאמין, השיליה יוצאת שלמה ויפה. אין חתכים אין תפרים, לא להאמין!!

מראים לנו את הצמידים ונותנים לנו זמן עם התינוקת בזמן שהם אוספות את הדם מחבל הטבור.התינוקת צועקת ומלאה בלבן החם והנעים הזה. אנחנו עדין בהלם. גם השיליה יצאה כמובן- שכחתי מהחלק הזה. רק שהיא בחוץ נזכרתי שיש עוד חלק ללידה…

התינוקת נלקחת לבדיקות ושקילה (2.960), אני מתנקה, והחצי יוצא להתקשר להודיע על ההפתעה הקטנה והמתוקה. "רגע- לא הסתכלנו על השעה", צעקה אסתר. אה, כן: זה היה 12:33 עניתי, מזל שהשעון היה מול העיניים שלי, א' סוכות תשס"ז 7/10/06. 

כעבור זמן מה ההורים שלי מגיעים עם האחיות שלי (הם גרים 10 ד' נסיעה), קיבלתי את התינוקת והנקתי אותה וגם התקלחתי (אני לא זוכרת באיזה סדר). היינו בחדר לידה איזה שעתיים ומשהו (בעצם החצי של אחותי הגיע מהכנרת ועדיין הינו שם, אז כנראה שהינו שם אפילו יותר משעתיים...), הצטלמנו והעברנו אותה מיד ליד. כמה התרגשות, מהצד שלי זו נכדה ראשונה... האחיות שלי דודות, ההורים שלי סבא וסבתא. לא להאמין !!! אנחנו הורים?!?! יש לנו בת!!!! איזה כייף בת זה הכי כייף!!!!

עברנו למחלקת יולדות ב' בתה"ש ואת ההמשך אספר בפעם אחרת. רק אבקש לציין כאן את אורנה, האחות המדהימה מיולדות ב', שטיפלה בי כאילו הייתי הבת שלה, ואת התמיכה הרבה שקיבלתי בעזרה של ההנקה ע"י אורנה יועצת הנקה ומסבטלנה מ"מעבר".

במשפט אחד על ההנקה: ההנקה הייתה קשה, יותר מהלידה עצמה

אז מזל טוב לבת שלנו המהממת, המלאכית הקטנה והמתוקה (שכרגע עשתה אפצ'י) !!! ברוכה הבאה למשפחה שלנו, אנחנו כבר מאהבים וכ"כ שמחים שאת הגעת אלינו. שמה בישראל- אריאל מזר. (גם כי הצליל של השם כ"כ יפה וגם כי היא נולדה בתחילת סוכות, חג שבו עולים לירושלים, והרי אריאל הוא אחד משמותיה של ירושלים).

שליחת סיפורי לידה