כוחו של התת מודע - ללדת בלי כאבים

הילי כבר בת 9 חודשים. זמן ללדת...

צירי הלידה הופיעו פתאום והסיפור נולד כאן כפי שנכתב ממש לאחר הלידה. לידת בזק של סיפור טבעי. של החיים שלנו.

אז זהו, מתוקה, את בחוץ כבר 3.5 ימים וכל כך את. כל כך ממשית. מביאה איתה את כל הטוב והשפע שבחרת כצידה לדרך במסעך אל העולם.

אני יושבת כאן ובוכה. אפילו לא יודעת למה אבל את כבר מצליחה לרגש אותי. רציתי לספר לך את סיפור הגעתך לעולם כי המילים נוצרו על מנת לספר דברים שכאלה

הייתה לך לידה מדהימה, ילדונת. הצירים החלו ביום שישי בלילה במהלך הופעה של זמר ברזילאי. תמיד אהבת מוזיקה. גם הפעם הראשונה שהרגשתי אותך זזה לי בבטן היתה במהלך הופעה מרגשת של שמיניית ווקאל (זה אולי נשמע לך שאני ואבא חיות תרבות אבל זה פשוט יצא ככה :) )

במהלך הלילה הצירים החלו להתגבש. כל רבע שעה כאב בבטן התחתונה המזכיר כאבי מחזור עזים. גל המגיע וחולף. התלבטתי אם להעיר את אבא אבל ידעתי שיידרשו לשנינו כוחות מאוחר יותר ובחרתי להניח לו לישון. יפה מצידי, לא? לפנות בוקר החלטתי שהגיע הזמן לערב את השליש הנותר לאחר ששני השליש האחרים כבר בעיצומו של תהליך. תארתי לעצמי שהוא מחכה ומתרגש לקראת הרגע שבו אומר שהצירים החלו ואת מתחילה את דרכך אלינו, אל העולם שבחוץ ולכן נענעתי אותו קלות ובשרתי לו את הבשורה. הוא לא התרגש והמשיך לנמנם :) בשלב בו הנענוע  הרך הפך לטלטול הוא קלט. באותו רגע התחיל אחד הימים המדהימים והנפלאים ביותר בחיי.

התחיל תהליך זוגי שלי ושל אבא, התחיל תהליך שלי מול עצמי, תהליך שלי מולך. מוסיקה נעימה, אוירה רגועה בבית, קבלה והבנה שהתחיל כאן משהו גדול ממני. משהו שיהיה חלק ממני. משהו שאני חלק בו. הזדמנות להרגיש חלק מהטבע הבסיסי, הפראי, הכל כך יפה.

שרתי, נעתי על כדור הפיזיו, שהיתי באמבט עם שמנים. המון רוך וקבלה, הבנה שזוהי ההזדמנות לזרום, להיות כגל באוקינוס, לשחרר, להרפות. ולראות את הכאב כאות של חיים המגששים את דרכם החוצה ברגעים אלו ממש.

הצירים מתגברים והכאב עובר פאזה. עכשיו כבר קשה יותר לראות את הגלים והאוקינוס. עכשיו הגוף מתכנס, מתרכז באיך לשמר כוחות ואיך לעבור את הציר הבא. הצירים באים והולכים כל 3-5 דקות ואנו מחליטים לצאת לביה"ח.

הדרך לרכב ארוכה. אני נשענת על קירות ועל רכבים ,עושה תנועות אגן קצת מגונות. בחרנו ללדת בליס ויש לנו נסיעה בת חצי שעה. לא פשוט. אני מאד רגועה ומפוקסת אבל עדיין כל באמפר בכביש מורגש בעוצמה והכאב מתחיל להיות בלתי נסבל ואז..הפתעה - אבא מודיע שהוא חייב לשירותים. חשבתי שהוא צוחק, אבל לא.. אנו עוצרים בצד הדרך (טוב שיש מגבונים לחים בתיק הלידה :) ) ואני יוצאת לקבל שני צירים בצד הדרך. אבא מסיים את עניניו, מתנצל (לזכותו ייאמר:) ) ואנו ממשיכים בדרכנו לליס.

מגיעים למיון. תיק הלידה על כל הטוב שבו נשאר ברכב (כי יהיה זמן אח"כ...אולי...). מחברים אותי למוניטור ולמיטה. אני מנסה להתמרד ולבקש ניטור על כדור פיזיו אבל כושר הוויכוח שלי שואף לאפס. האחות מבשרת לי שאני בפתיחה של 2 ס"מ ואני מנסה להבין איך אני אלד לידה טבעית אם אלו הכאבים של שלב הלידה הראשון? ומתי, לעזאזל, הכי מהר אפשר לקבל אפידורל?!  יורדים לי המים בזמן המוניטור והם מקוניאלים. האחות מבשרת לי שחדר לידה טבעי לא בא בחשבון. אני קצת נלחצת. לא מהרעיון של חדר לידה רגיל אלא מהמשמעות של לקבל צירים בשכיבה, עם אפידורל משלב התחלתי, על התעכבות של הלידה ומשם הדרך לקיסרי קרובה. אני משתדלת לא לחשוב על זה.

השעה 22:00 ואנו עולים לחדר לידה עם פתיחה של 3 ס"מ. הצירים מתגברים ומתקצרים ואין מנוחה בין האחד לשני, חלקם הופכים לציר אחד מתמשך. המילדת מקבלת לידה בחדר אחר ואני ואבא לבד. אני מסרבת לשכב ומנסה להזיז את האגן בישיבה.

אני מבקשת מאבא שלך לשיר בכל ציר שמגיע ואני מצטרפת אליו בלב. אנו שרים את השיר "הריני מקבל עלי את מצוות הבורא" שחדר אל ליבנו  שבוע קודם. הלידה מתקדמת מאד מהר. המיילדת מתחלפת וגם היא יוצאת. אנחנו שוב לבד, מנסים להמשיך את התהליך שהתחלנו בבית אבל בסביבה לא לנו. אני מנסה לשיר לעצמי להרפות בזמן הצירים, אבל גופי רועד ומכווץ. אני מבקשת אפידורל. אומרים לא לקבל החלטות בזמן ציר אבל אני לא מסוגלת שלא. אני ממשיכה לסנן בקושי ולבקש מאבא לשיר. הוא שר, וזה עושה נפלא.

אנחנו בסה"כ שעה וחצי בחדר לידה. הגעתי עם פתיחה של 2-3 ,שעלתה ל-5 אחרי חצי שעה אבל עכשיו אף אחד לא בודק. משכיבים אותי לאפידורל, אני לא מרגישה את הזריקה שניתנת בזמן ציר. המרדימה אומרת לי שתוך 10-15 דקות האפידורל יתחיל להשפיע ויוצאת.

אני שואלת את המיילדת באיזו פתיחה אני כי אני חשה איזשהו צורך ללחוץ, היא מסתכלת ואומרת לי - אה, את בפתיחה מלאה, רוצה לנסות וללחוץ?

האפידורל עדין לא היה יכול להשפיע (כך אמרו 3 רופאים אח"כ) אבל זה מה שהייתי צריכה. המוח שלי עבר פאזה, נכנס אל מקום אחר שלא הכרתי גם אחרי שנים של מדיטציה, אל מקום של שקט, של שלווה, של ביטחון. מקום נטול כל כאב, כלום!! היפנוזה... שכנעתי את עצמי (בלי כוונה:) )שהאפידורל כבר השפיע והגוף הגיב לזה בצורה מעוררת פליאה והערצה.

3 לחיצות. קטנות. בלי להרגיש. הפרינאום נפתח "כמו חמאה" כאימרת המיילדת. ללא תפרים. את ההחלקה שלך מתוכי כן הרגשתי - תחושה מדהימה כמו דולפין קטן. המיילדת קראה לחברתה שתראה. רק אז נזכרנו שתיק הלידה עוד ברכב.

עכשיו הרגליים החלו להרדם... האפידורל יהיה אפקטיבי להוצאת השילייה... גם זה טוב :)

הילי שלי. לא הרגשתי אותך כשיצאת, מתוקה שלי.את עברת את תעלת הלידה וגלשת החוצה כמו מלכה, יפה מהשנייה הראשונה. הבאת איתך איכויות אל העולם.  איכויות של העולם כולו, של כוליות, איכות של אמת, איכות של רוגע, איכות של התבוננות.

תודה לך!

כל כך תודה...

שליחת סיפור לידה