אריאל גלשה החוצה

הייתי צריכה לשים לב לסימנים מקדימים. הלכנו לעשות שבת אצל אחותי במודיעין ואיך שנכנסתי אליה התחלתי לעשות כלים (כשאני בבית, בחיים לא נוגעת בהם). הרגשתי מעולה והארוחה היתה טובה.

בלילה שמעתי צרחה מתוך חלום. התעוררתי והסתכלתי בשעון. היה 3 בבוקר. אמרתי לעצמי שאם כבר קמתי אלך לעשות פיפי. אחרי שחזרתי למיטה הרגשתי כאב חזק. הסתכלתי בשעון. עברו 10 דקות. ניסיתי להירדם אבל שוב העיר אותי הכאב. שוב עברו 10 דקות.  

בשלב זה לחשתי לבעלי שלא טרח להתעורר, שאני הולכת לסלון ואולי יש לי צירים. בסלון התחלתי לשים לב שהצירים תכופים יותר. אחותי שהלכה לשירותים ראתה אותי בסלון, ושאלה מה אני עושה. אמרתי לה שאני כנראה בצירים. לשמע הדיבורים התעורר גיסי, וישבנו ביחד לספור את הדקות והצירים. גיסי נלחץ. הוא מעולם לא היה חווה צירים, כי אחותי ילדה בקיסרי.

הוא העיר את בעלי וכולנו יחד חשבנו מה לעשות. אחרי כמה דקות המצב החליט בשבילנו. באחד הצירים הרגשתי זרימה של מים והחלטנו לצאת לדרך. אנחנו שומרי שבת ומזל שהיה לי שכל להסתובב עם התיק של הלידה כל החודש האחרון.

השארנו את הגדולה אצל אחותי ונסענו לאיכילוב. כל הנסיעה אני על ארבע מאחור, משחררת אגרסיות בצעקות. כשהגענו לאיכילוב הייתה לי פתיחה של 5 והעלו אותנו ישר לחדרי הלידה. בחדר לידה רצו לחבר אותי לכל המכשירים ולהלביש לי את החלוק המעצבן שלא מכסה כלום ורק מפריע. צעקתי עליהם, שאין מה להסתיר את החזה, אם הרופאים הולכים לראות את כל האינסטלציה שלי. אחרי כמה צירים חזקים, דרשתי ללכת לאמבטיה לשבת על כדור.

האחות האנטיפטית הלכה להביא אפידורל. אחרי כמה דקות אמרתי לבעלי שהאגן שלי צועק מכאב מתפרק ושיקרא לה, כי אני מרגישה שהתינוקת יוצאת. ובאמת, ברגע שנשכבתי האחות אמרה שהיא מרגישה את הראש. שתי לחיצות והתינוקת היתה לי על החזה. הייתי המומה. בלידה הראשונה זה לקח הרבה יותר זמן. היא הייתה קטנה חומה ושעירה והמיילדת הרימה גבה כשהערתי על הבבון הקטן שבזרועותי.

כל כך כאב לי שלא יכולנו לצלם את הלידה, או לספר לאף אחד על כך. היינו צריכים לחכות עד מוצא שבת כדי לספר. אריאל-טוהר עכשיו בת 7 חודשים, עדיין שחומה ושעירה אבל ילדה מדהימה וחייכנית שמקסימה את כולם וצוחקת כל הזמן, והאהבה שהיתה לי לתת לאחותה הגדולה הכפילה את עצמה.

שליחת סיפורי לידה