בת הים הקטנה

הבטן שלי לא מרוצה מחליפת הצלילה
מאת מירב ב.
|
הדפס
|
שמור

מאז ומעולם החזקתי מעצמי אמפיבית (דו-חיים). אחת שצריכה את תחושת המים מסביבה כמעט כמו את היבשה תחת הרגליים והאוויר לנשימה. הים מהפנט אותי ומסקרן אותי מאוד מאוד. אפילו הסרט שהכי אהבתי בילדותי היה "בת הים הקטנה". אני שחיינית טובה וגם צוללת כי המים, אין מה לעשות, הם המדיום שעושה לי הכי טוב על הנשמה...

 למדתי לתואר ראשון במדעי כדור הארץ ובמהלך השנה השלישית (והאחרונה) נכנסתי להריון. כמובן שהמשכתי לראות את עצמי כצפרדע ולכן גם כשהייתי בחודש שישי לא וויתרתי על קורס בקמפוס הבין אוניברסיטאי באילת. הקורס ארך 10 ימים וכל והדגשים שלו היו הכרת המערכת האקולוגית של מפרץ אילת. חלק אינטגרלי מהקורס היו משימות צלילה ושנירקול להכרת הסביבה הימית.

 

ביום הראשון הגענו כולנו, סטודנטים זרים זה לזה, מהמון מוסדות אקדמאים שונים והתחלנו את הקורס בקבלת ומדידת ציוד צלילה שישמש אותנו בקורס. לא יכולתי להתעלם מהמבטים לכיוון הבטן שלי. לא רק שהייתי הסטודנטית הדתיה היחידה, הייתי גם הנשואה היחידה (עם כיסוי ראש שהוא עוד סממן בולט) ועם בטן!...

 

מדדתי את החליפה הצמודה שאמורה לסייע לי לצוף במים במהלך השנירקולים. כבר במדידה, האפסנאי הקפיץ אותי במידה – "יש בטן להכניס" הוא אמר...  רכסתי את הריצ'רץ בקושי רב (ובאמת שניסיתי "להכניס את הבטן" כמו שאומרים) והלכתי לי משם שמחה ומאושרת.

 

בין משימה מימית אחת לאחרת בקורס היו שיעורים בכיתה. מיותר לציין שיצאתי מההרצאות ועשיתי את הדרך לשירותים יותר מכל הסטודנטים גם יחד... אבל כל המרצים גילו הבנה מחוייכת.


ביום למחרת כשירדנו על הבוקר לים לשנרקל גיליתי שהבטן שלי לא מרוצה בחליפה. היה לה צפוף והרוכסן הציק מאד אבל אני התעקשתי להוביל אותי ואת הבטן חנוטות בחליפה אל הים. ראינו כ"כ הרבה דגים מדהימים ואלמוגים יפיפיים ששכחתי מכל הסיפור. אבל הבטן דאגה להזכיר, מאוחר יותר במשימת מים נוספת כבר היה ממש טורדני והחלטתי להיפטר מהחליפה, החזרתי אותה לאחר כבוד לאפסנאי. הוא התבונן בי במבט מרחם כאילו יודע מה עלול לעלות בגורלי.

 

מהר מאד גיליתי גם אני שהחליפה עוזרת מאד לשמור על חום ולי לעומת זאת היה קפוא!!! אז בזמן שהמדריך שלנו שחה במים והסביר לכל הקבוצה בנינוחות על שושנת הים הזו והזו אני הכחלתי מקור. אבל הייתי חזקה! אותי לא שוברים בקלות. גם לא כשהיינו צריכים לצוף זמן מה מעל קבוצת אלמוגים מסויימת וכולם התבוננו בה בהתעמקות ופליאה ורק אני במעגל הצפים המתבוננים נעה כמו חבית על פני המים כי קשה לי לשמור על שיווי משקל (שוב, יש בטן בפרונט שלי) ומתקשה לשמור על רגליים מאוזנות כי לא לבשתי חליפת צלילה שמסייעת בציפה. בקיצור נראתי כמו בת הים רוקדת ריקודי בטן וקאנקן (במים!). המשימה התארכה עוד ועוד ואני כבר עמדתי למות מקור.

 

כשיצאנו סוף-סוף מהמים נראה לי שכבר הייתי במצב של היפו תרמיה. נכנסתי למקלחת חמה למשך חצי שעה(!!!) ועדיין המשכתי לרעוד מקור. שתתי תה חם שהביאו לי בשלוק אחד, שנייה אחרי שרתחו המים. בקיצור עמדתי להתפגר וכל זה בלי לחשוב על העוברית המסכנה שלי שאולי סובלת גם היא...

 

בסופו של דבר הצלחתי להתחמם, ודרשתי בתוקף שמעכשיו נצא למשימות קצרות יותר בשעות קצת יותר חמימות.

שאר הקורס היה נפלא.

 

אהבתי לים רק הלכה וגדלה.

 

בסופו של הקורס המדריך שלי, שהיה אבא ל-2 ילדים בעצמו, חיבק אותי ואיחל לי המון הצלחה בנתיב החיים החדש שעומד להבציע...

 

אחרי כמה חודשים כשהגיע חודש אדר שמזלו הוא דגים, ילדתי את בתי הראשונה, אילה.

 

במהלך הלידה בעלי האהוב נשלח להביא לי יותר מ-40 כוסות מים מהקולר במסדרון המחלקה וכמעט ופיספס את רגעי השיא. הוא טוען שמעולם בחייו לא ראה מישהו ששותה כל כך הרבה מים.

 

אילה בילתה את השנה וחצי הראשונות לחייה בחקר החי הצומח והדומם בטיולים בדרך למעיינות, נחלים וחוף הים. אני מרגישה שהיא קצת נדבקה ממני באהבה למים...

 

אנחנו מבלות כל הזמן בים וגם היא הופכת לאיטה לבת ים קטנטונת...

 

 לשליחת סיפורי לידה

תגובות הגולשים