אמא לשניים 10: חופשה משפחתית

אחרי שעתיים וחצי של אריזה יצאנו לדרך
|
הדפס
|
שמור

 

החלטנו לצאת לשישי שבת משפחתי בצפון. ארבעתנו יחד, 48 שעות.

 

היעד – הכרמל ולינה בחיפה. אחרי שעתיים וחצי של אריזה, וניסיון להכניס את כל הבית לתיקים, החלפה של הרכב שכבר לא מספיק לנו עם הרכב של סבא, יצאנו לדרך. התלבטנו אם להתעכב עוד קצת ולקנות קפה איכותי לדרך, והחלטנו לוותר. כל הדרך בן ביקש שוב ושוב את אותו שיר (של ברזיל מהמונדיאל) וצעק שנגביר כי הוא לא שומע. תמיר ואני חשבנו שאנחנו לא שומעים טוב. זה לא הקול שלנו מגיל עשר שהיינו נוסעים עם ההורים?

 

התחנה הראשונה – נחל מערות. אין לכם מושג כמה התרגשות יכולה להיות לילד בן ארבע שרואה מערה של האדם הקדמון. העמסנו את גור במנשא (ידענו למה ביקשנו מנשא משוכלל עם תמיכה לגב שעלה פי חמישה מכל האחרים) וטיפסנו למערות. בן היה מאושר, שאל ושאל, ולא יכל לעזוב את המקום. אחר כך גם הייתה אטרקציה של עטלפים במערה האחרונה, ואני כבר התחלתי לפחד שהוא לא ירדם בלילה. אחרי הפסקת ארטיק ומטרנה, מצטערים שוויתרנו על הקפה בבוקר, המשכנו למסעדה לארוחת צהריים. הילדים כבר נרדמו אבל אמרנו – לא מוותרים על אוכל דרוזי טעים! הערנו אותם לאכול והתענגנו על המטעמים. גור כבר ישב בכסא תינוק, בן כבר יודע לבד להזמין קובה עם "שלולית" חומוס,  והצלחנו לאכול כמו בני אדם.

עייפים ומרוצים המשכנו למלון בחיפה. היה חום אימים, הילדים היו מותשים ונרדמו שוב, ושמחנו שנוכל להעלות אותם ישנים לחדר ולחטוף תנומה בעצמנו. (הזכרתי שהייתי ערה מארבע וחצי לפנות בוקר?) אבל – הפתעה! ברגע שנכנסנו לחדר המלון, התרגשות מטורפת אחזה בילדים. בן התלהב מהחדר, (תמיד חדר במלון הוא אטרקציה), גור התלהב מהלול ואפילו הסכים לבלות בו יותר ממה שהוא מסכים בבית. שנת צהריים כבר הייתה רחוקה מאיתנו. אחרי הקפיצות על המיטות, אמבטית קצף וטיול על חוף הים, כולנו היינו גמורים לחלוטין כשירדנו לחדר האוכל לארוחת הערב. היינו בטוחים שעכשיו, אחרי שהתשנו לחלוטין את הילדים הם יירדמו, ונוכל לשבת בשקט עם עיתון פיצוחים ושוקולדים. בארוחה הם כמעט נרדמו אבל שוב, כשנכנסנו לחדר (אפשר לגור פה, אמא, בבקשה?) התעוררו לחיים. הסתכלתי על תמיר כמעט בוכה. בתשע וחצי הם רק נרדמו, אנחנו היינו שפוכים, וקיווינו ללילה שקט. גור כמובן, לא התכוון והיה ער בין שתיים וחצי לארבע וחצי. (אחרי שהבטחתי לתמיר שהוא יקום רק בחמש לאכול, ושיתן לו בקבוק ואני אוכל לישון).

 

בבוקר שוב יצאנו החוצה, למוזיאון המדע. הייתה חוויה מדהימה בשביל בן, וגור שוב היה נהדר במנשא. חזרנו אחר כך לנוח, ויצאנו חזרה הביתה לפנות ערב.  פקקים, עצירה בדרך להרגיע את הבכי של גור, החלפת הרכבים שוב והלכנו לישון.

 

היה זה בהחלט סופשבוע מתיש ביותר עבורנו, כי היינו סביב הילדים ובשבילם כל הזמן, אבל ההנאה הייתה שווה. בן היה בהתרגשות שלא יכל פשוט להכיל אותה, הוא כל כך נהנה ולא הפסיק לדבר על הטיול, והגיבוש המשפחתי היה נחמד ביותר, מזג אוויר מצוין. מה צריך יותר מזה?

תגובות הגולשים
+ הוסף תגובה