בחירת משפחתון

כשאביב היה בן חודש, התחילו להלחיץ אותי חברים ומשפחה שהגיע הזמן לבחור לו משפחתון. כבר? שאלתי מופתעת. "ברור", ענו לי כולם, "הורים משריינים מקומות חודשים מראש, בסוף לא ישאר לך מקום". אחרי שבועיים נוספים בהם לא התאמצתי יותר מדי, הגיעו ההערות היותר בוטות: "את יודעת שלא מחכים רק לך, רק שלא תצטערי על זה אחר כך".

מודיעין היא הבירה הלא רשמית של המשפחתונים בארץ, לרגע לא חשבתי שתהיה בעיה של מקום, ובכל זאת כשאביב היה בן חודשיים והלחצים גברו, התחלתי בחיפושים. ראשית שאלתי את כל השכנים שלי היכן הם שמו את ילדיהם, ואז גילתי להפתעתי שלמרות שאני גרה בבניין עם 20 קומות, ולמרות שכמעט כל השכנים שלי זוגות צעירים עם תינוקות, נראה שרק אני העזתי לחזור לעבודה אחרי ארבעה חודשים. "למה את חוזרת כל כך מוקדם?" שאלה אותי אחת השכנות. "זאת התקופה הכי כייפית עם התינוק, אולי תאריכי עוד קצת? מה את אומרת?" שכנה אחרת הדגישה בפני את העובדה שבמשפחתון אליו הכניסה את בנה מקבלים רק מגיל חצי שנה, ורק שכנה אחת סיפרה שלאחותה יש משפחתון, אך לצערה הוא כבר מלא.

כיוון שאני לא מתכוונת לשים את בני במקום שלא הגעתי אליו דרך המלצה אישית, המשכתי בחיפושים ולבסוף היו בידיי מספר טלפונים של משפחתונים. עכשיו מתחילה העבודה האמיתית. המקום הראשון אליו הגענו היה ממוקם בניין לידי. מושלם, חשבתי בליבי. אין צורך להתניע את האוטו, אבל המשפחתון נפסל כיוון שטווח הגילאים בו היה גדול מדי, במשפחתון השני הגננת/מטפלת הפגינה נתוני פתיחה מרשימים כשסיפרה שאצלה יש רק ארבעה ילדים, הגן כולל ימי שישי וחלק נכבד מחגי ישראל, כל ילד ישן בחדר נפרד כדי שלא יעירו זהאת זה וגם מבחינת התשלום היא היתה נוחה, אבל כששאלתי מה הם עושים כל היום, היא ענתה בעייפות :" מה יש לעשות איתם בגיל הזה?" במקום השלישי משהו באוירה הרתיע אותי , ובקיצור... רשימת הטלפונים התדלדלה.

ולא רק רשימת הטלפונים התדלדלה, גם הזמן הלך ואזל. לכאורה, כל הרשימה כללה כחמישה גנים בלבד, ובקלות ניתן לבדוק את כולם בפחות משבוע, אבל אצלי זה לקח כחודש. למה? מיליון סיבות, החל בכך שכל פעם שתיכננתי להתקשר לגננות, אביב דרש צומי ועוד יום עבר, וכלה בזה שכל בוקר שתיכננו לערוך ביקור במשפחתונים השונים, עברנו לילה לבן ולא בא לנו לקום מוקדם (בכל זאת, בעלי צריך להגיע לעבודה בזמן). ובינתיים, כל מי שפוגש אותי מתעניין אם כבר מצאתי משפחתון ואני מגמגמת שאני 'קצת עצלנית'.

אני יודעת שאין משפחתון מושלם, ושבכל משפחתון אמצא חסרונות, אבל אני מאמינה באינטואיציה שלי וחיכיתי למקום שברגע שאכנס אליו, אדע שזה זה. המקום נמצא לבסוף, אמנם לא היתה הילה סביב הדלת כמו בסרטים, ויש מלא חסרונות שצרמו לי בעין, אבל משהו באווירה שהשרתה הגננת הקסים אותי והחלטתי שזהו המקום הנבחר.

כדי לחזק את בחירתי, פגשתי מחוץ לגן אמא שהמליצה מכל הלב על הגן ועל הגננת, ולאחר שיחת טלפון איתה כבר לא היו לי לבטים.

אביב התחיל את המשפחתון השבוע. מיום ליום אני יותר מוקסמת מהגננת ואני מאד מקווה שלא אתאכזב בהמשך, אבל אני חוזרת לעבודה שלמה עם בחירתי. במבט לאחור, אני מודה לאלו שהלחיצו אותי להתחיל לחפש משפחתון כל כך מוקדם, ולא בגלל ש'אחרת לא ישאר מקום', אלא משתי סיבות אחרות: הראשונה היא שאנחנו ממש כבדות בחופשת הלידה והכל זורם בעצלתיים. והשניה היא שאין כזה דבר מקום מושלם, ואת בטוח תפסלי גן או שנייןם בחיפושים, אך כשמגיע הרגע ואת חייבת לחזור לעבודה, את רוצה לדעת שבחרת במקום הכי קרוב למושלם.

הכותבת, אורית נעים פרי היא אמא טריה לאביב בן השלושה חודשים. ממרום גילה, 34, היתה אורית בטוחה שגידול תינוקות זה משחק ילדים, ואם נערות בנות 18 עושות את זה, אז מה הבעיה? בטור זה מגוללת אורית את התפכחותה הכואבת והאוהבת.