בית ספר שחבל על הזמן

עם יד על הלב, האם אנחנו שלמים עם מה שקורה במערכת החינוך? האם אנחנו בוטחים במי שמפעילים את מוסדות החינוך שהם שומרים על בטיחות ילדינו, האוצר הגדול ביותר שלנו, והאם הם לא מכלים את זמנם בבזבוז של שעות רבות במקום לנצל כל רגע אפשרי לקידומם ולהכין אותם לשלב הבא של חייהם העצמאיים?

נוח מאוד שיש בית ספר. זה בייבי סיטר זול, הרבה יותר מאשר המטפלות, בייבי סיטר לפי שעה, והרבה יותר הוגן מאשר להפיל את הילדים הרכים על סבא ועל סבתא שכבר לא יכולים לרוץ אחריהם.

נניח לרגע שכל נושא הבטיחות מטופל כראוי. שהשומרים בפתח יודעים לשמור, שהבניינים מתוחזקים ואינם מהווים סכנה, ושאפשר לסמוך על המורים והגננות שהם משגיחים בשבע עיניים על בבת עינינו. עם יד על הלב, זה לא נראה כל כך קרוב למציאות.  

אחרי שהבכור שלנו שהה בגן פרטי שבו היחס בין גננות לילדים היה גננת אחת לכל שישה-שבעה ילדים, הוא עבר לגן עירוני, שבו גננת אחת וסייעת אחת מנסות להעביר את היום עם 35 ילדים. והילדים הללו מסוכנים לעצמם לא פחות מאשר בני השלוש. וכאן גם מתעוררות בעיות של אלימות, של גברתנים קטנים, שמרביצים, וחובטים, כשהגננת לא רואה, והיא לא רואה. כי היא עסוקה עם ילד בצד השני, כי היא נכנסה למטבח לשתות קפה ולעשן סיגריה, כי מישהו מעסיק אותה בטלפון, והילדים מנצלים כל רגע כדי לפרוק עול, ולהתפרק, ולפרק זה את זה.

כשהילד חוזר ושואלים אותו "מה למדת בגן היום?" הוא לא יודע לומר. הוא לא זוכר, או לא רוצה לספר. כאילו משאיר משהו פרטי שלו שאיננו בהישג ידם של ההורים. אבל אולי סתם "העבירו את הזמן" ולא היה כאן ניצול נכון של כל אותן שעות שבהן יכול היה ללמוד משהו חדש ולהתעשר בידע ובהבנה? כמה מתוך השעות הארוכות הללו אכן מנוצל לקידום הילדים? לא הרבה, אם זה מספר הגננות והסייעות וזה יישאר היחס מול מספר הילדים. אין משוב בסוף כל יום, הילדים אינם זוכרים מה היה והם אינם מסוגלים לתת אפילו לעצמם דין וחשבון על מה שהם עשו, או לא עשו כי לא לימדו אותם שזה חשוב. רק בצבא, בחלק מן היחידות, הם ילמדו את החשיבות של תחקיר מיידי של כל פעולה וחבל שזה לא קורה במסגרות החינוכיות הרבה קודם.

אחרי גן חובה מגיע בית הספר. שוב נהיה עדים לבזבוז משווע של זמנם היקר של הילדים. במקום להקנות להם כלים להתמודד עם העתיד, ללמוד קריטריונים להבנה וללמידה עצמית, לקדם אותם לקראת עצמאות אמיתית ואוטונומיה לימודית, יש תחושה שיותר ממחצית השעות אינן מנוצלות. בגיל בית הספר היסודי הם כמו ספוג, יכולים ללמוד ולקלוט הרבה מאוד, אבל הם חוזרים הביתה עם מעט מאוד.

למרות שהיום כמעט כל ילד שמגיע לכיתה א` כבר יודע לקרוא, שוב מלמדים את כולם את האלפבית, וכאילו מתעלמים מן המצב שבו הילדים מגיעים כבר עם ידע מוקדם, ובמקום לתרגל כדי לשפר את מיומנות הקריאה, בעצם מכלים את זמנם על דברים שהם כבר יודעים כמו לימוד האותיות, למשל. בתי הספר הפכו בשנים האחרונות למכונה משומנת לבזבוז זמן, או בעצם לבייבי סיטר לאומי. שהילדים יהיו שם, בהשגחה מדופלמת, וההורים יוכלו להתפנות לעיסוקיהם.

זה זול, זה נוח, וזה חובה, ובעצם זה נוח שזה חובה, כי אי אפשר לעשות דין וחשבון אישי של כדאיות ולומר שיש כאן בזבוז משווע של זמן הקליטה הטוב ביותר של הילדים והם מבלים אותו במקום הכי לא מתאים ליכולת הזו שלהם.  אילו כל אחד מההורים היה עושה דין וחשבון אישי, היה מגיע מהר מאוד למסקנה שכל השהייה בבית הספר היא עבור הילד בזבוז של המשאב היחיד שיש לו, שזה זמן.

כשאנחנו משלמים על חוג כלשהו, אנחנו עושים שני דברים: משלמים בכסף עבור התענוג, וגם משלמים בזמן – משאב החיים שלנו – כדי שנוכל להיות שם. אותו דבר בבית הספר. חינוך זה לא חינם, וכמובן גם כאן משלמים בזמן, כל יום וכל שעה מהחיים של הילד שעוברים שם נגרעים ממיכסת הזמן שנקצבה לו בחייו. כסף אפשר להחזיר. זמן אי אפשר להחזיר. אם אנו מכניסים אותו למסגרת לימודית, צריך לדאוג שהיא תהיה לימודית, יעילה, מקדמת, ומשפרת. אחרת לא רק שחבל על הכסף, חבל מאוד על הזמן.

אם אנו רואים שהמסגרת איננה תורמת, ומתחילת השנה אי אפשר למדוד כמה היא יעילה, עדיף להוציא את הילד מהמסגרת הכובלת הזו ולשבץ אותו במקום שבו ייעשה ניצול נאות יותר של הזמן היקר ביותר שלו בשנים שהוא עוד גדל ומתפתח. זמן שבוזבז לא נוכל להחזיר לו וחבל שגם הוא יכלה את שנותיו הטובות ביותר במסגרת שאיננה נותנת לו דבר. ייעול המסגרת הלימודית הוא מטלה מרכזית של משרד החינוו של כל שר ומנכ"ל העומדים בראשו מעת לעת.

הבעיה היא שכמו במערכת הבריאות, מערכת החינוך היא אחת המסגרות הקשות ביותר לשינוי. כל שינוי מתקבל בקשיים רבים של אנשים בתוך המערכת שאינם אוהבים שינוי. הם לא קראו את הספר "מי הזיז את הגבינה שלי", ואם קראו, לא הבינו ולא הפנימו.

כל עוד המסגרת של חינוך חובה אינה מאפשרת בדיקה אמפירית של ההישגים, ומאלצת אותנו להמתין עד להערכה בסוף השנה, אנו חייבים לעצמנו ולילדינו לבצע עצמאית בדיקה שכזו כל יום וכל שעה, כדי לראות שאכן אין כאן בזבוז. אלה החיים של ילדינו ואסור לנו לתת להם ללכת לאיבוד.