כך תזהו סימנים לדיכאון אצל ילדים

דיכאון קליני יכול להופיע אצל ילדים אפילו בגיל הילדות המוקדמת (טרום בית ספר), תקופת החיים שבה חייו של הילד צריכים להיות מאופיינים, בצמיחה, בהנאה, וגם בחקירה ולימוד של העולם.

מצד אחד, יש קושי לקבל עובדות כה מנוגדות לציפיותינו, ומצד שני אצל ילדי טרום בית הספר שכיח למצוא מוגבלויות בהתפתחות השפה המילולית וקושי להגדיר את רגשותיהם באופן מילולי ו/או לשתף את הסובבים ברגשות באפן מילולי, מוגבלויות בהתפתחות הקוגניטיבית ושינויים במצב רוח. עובדות אלו גרמו לכך שבמשך שנים רבות ההפרעה הדכאונית אצל הילדים הוכחשה ע"י אנשי מקצוע, חוקרים ומדענים או לפחות הועמדה בספק.

נכון להיום ישנם מחקרים לא מעטים המוכחים קיום ההפרעה אצל ילדים שכיחותה עולה ביחיד עם הגיל. בגילאים 0-6 שנים היא שכיחה אצל 0,3% ילדים מכלל הילדים בגיל זה באוכלוסיה, בגילאי בית הספר כ-2% של הילדים לוקים בהפרעה הזאת ו-כ-5% בין המתבגרים לוקים בהפרעה הזאת.

כשמדברים על דיכאון אצל ילדים ומתבגרים צריך לציין שלא מתכוונים אך ורק למצבי עצבות ולתקופות בהתפתחות כשהעצבות מופיעה באופן נורמטיבי: לדוגמה, אצל ילדים סביב גיל שנתיים שבקלות בוכים כשהם מתוסכלים, בעת פרידה מדמויות משמעותית בחייהם או במפגש עם אדם זר או עם סיטואציה זרה. עצבות באופן נורמטיבי יכולה להופיע גם אצל ילדים בני 5-6 שנים שמתחילים להעריך את יכולותיהם באופן ריאלי יותר ועלולים להיות לעתים מאוכזבים מעצמם, לפקפק ביכולת שלהם או בערך העצמי.

תקופות של עצבות אופיינייות גם אצל ילדים בגיל התבגרות, שנפרדים מקשר הדוק עם מעגל המשפחתי ומחפשים דרכים ייחודית בעולם. בכל השלבים הללו תקופות העצבות הן חולפות באופן ספונטאני לצד יכולת הולכת וגדלה של הילדים להתמודד עם רגשותיהם. כלומר, תקופות העצבות הללו אינן פוגעות בהתפתחות הנורמטיבית של הילדים, אלא אלה השלבים החשובים בהתפתחות התקינה המאפשרים הסתגלות טובה יותר של הילדים לעולם.

בניגוד לכך, כשאנו מדברים על הפרעה דיכאונית אצל ילדים, אנו מדברים על מצב שאינו מיטיב עם התפתחותם, אלא פוגע בו ובתפקודם נורמטיבי של הילדים.

מהם התסמינים של המחלה?

ישנם תסמינים, שמשתנים עם הגיל ושלב התפתחותי של הילד וישנם תסמינים האופיינים לכל הקבוצות הגיל: כמו ירידה בריכוז, נדודי שינה (קושי להירדם, התעוררויות במשך הלילה או שינת יתר), מצב רוח דיכאוני או רוגזני מחשבות אובדניות.

אצל ילדים בגילאים טרום בית הספר שינוי אמוציונאלי שלהם מתבטא דרך הבעות פניהם, תנוחת הגוף, התנהגות ותסמינים גופניים, מה שמכונה בביטוי "שפת הגוף". ילד במשך תקופה של שבועיים או יותר נראה עצוב, בכייני, לעתים אפאתי ולא מעוניין או הרבה פחות מתעניין בעיסוקיו הרגילים: משחק, טיול, ציור וכדומה.

נראה ששום דבר וכמעט שום דבר לא מהנה אותו. הילד מסרב לאכול, אוכל הרבה פחות אולחלופין אוכל הרבה יותר מהרגיל, שנתו משתבשת. הוא נעשה איטי יותר, עייף יותר ופחות אנרגטי, או לחלופין הוא מתנהג בחוסר שקט.

ילדים בגילאי טרום בית הספר מבטאים תחושת חוסר ערך עצמי במשחק או/וגם באופן מילולי לעתים מגדירים את עצמם כ"מכונית זבל", מענישים את עצמם, קוראים לעצמם "טיפש", "ילד רע", מתלוננים הרבה על כאבים שונים בגוף כגון: כאבי בטן, כאבי ראש וכו'.

עיסוק במוות ובמחשבות אובדניות אצל ילדים עד גיל 3 יכול להתבטא בהתנהגות מסוכנת, מעורבות בתאונות. אצל ילדים מחשבות אובדניות עלולים לבוא לידי ביטוי בהתנהגות אובדנית גלויה כגון ניסיון לחנוק את עצמם. בגילאי בית הספר ילדים יכולים לבטא את רגשותיהם באופן מילולי טוב יותר ולעתים מדברים על תחושת הדיכאון, תחושת חוסר עונים וחוסר ערך עצמי.

ילדים יכולים להתלונן על שעמום, נראים עייפים, אפאטיים, נסוגים לתוך עולמם, פסיביים, מוותרים חלקית או באופן מלא מפעילות המאנה הקודמת כגון: עיסוק בתחביב, מפגש חברתי, פעילות ספורט וכו'. לקבוצת גיל זאת אופייניים שינויים דומים לאלה שתוארו קודם, כגון שינויים בהרגלי שינה, בתיאבון ובהרגלי אכילה, ותלונות גופניות. ההישגים האקדמים שלהם נפגעים והמורים מתלוננים שהילד פחות מרוכז, חולמני, הרבה פחות מעורב בפעילות כיתתית. נפגע גם תחום החברתי כאשר היחסים עם חברים משתבשים ילד נעשה פחות מעוניין בהם או לסירוגין נעשה יותר תוקפני, רב עם חבריו מעורב בקטטות לא נדיר שגם בבית נראה ילד רגזן המסרב לשתף פעולה עם בני משפחתו.

לעתים מופיעים אצל הילדים בקבוצת גיל הזאת הזיות שמיעה (הלוצינציות שמיעה) תוכן שלהם בדרך כלל קשה ופוגע, ותואם למצב רוחו של הילד. לדוגמה, ילדים עלולים לשמוע קול שמקלל אותם, משפיל, מבזה אותם וכדומה.

בגיל ההתבגרות: תסמינים יותר אופייניים הם: חוסר הנאה ושביעות רצון כללית (אנהדוניה), חוסר תקווה (העולם צבוע באופן טוטלי בצבע שחור ואין אור בקצה המנהרה), פעילות חשיבתית ומוטורית נעשית איטית יותר. לא נדיר מצב רוח רגזני, התנהגות שלילית, אי שיתוף פעולה עם בני משפחה, סירוב להשתתף במאורעות משפחתיים, בריחה מהבית. מתבגרים לעתים מזניחים את הופעתם החיצונית לא שומרים על הגיינה אישית ולא מחליפים בגדים. (באופן מאוד לא אופייני לגיל). לא נדיר במצבים הללו בשימוש באלכוהול ובחומרים ממכרים.

בקבוצת גיל זאת מופיעות מחשבות של אשמה, כלומר מחשבות שבהן נערים ונערות עלולים להאשים את עצמם בכל חטאי העולם באופן שאין לכך שום אחיזה במציאות או באופן מוגזם למדי שאינו מותאם לנעשה במציאות. עיסוק במוות ומחשבות אובדניות שכיחות מאוד אצל מתבגרים ואחוז ניסיונות אובדניים עולה באופן ניכר.

מה גורם להופעת הדיכאון?

בין הסיבות הגורמות להופעה ההפרעה יש לציין סיבות גנטיות (סבירות לחלות בדיכאון גבוהה יותר אצל ילדים שהוריהם סובלים ממחלה זאת, סיבות ביולוגיות לדוגמא: הפרשת יתר של הורמון גדילה בזמן השינה אצל ילדים חולים בדיכאון) וסיבות פאיכוסוציאליות כגון הזנחה וניצול של ילדים, יחסים גרועים במשפחה ובין ההורים. וילדים בפרט משפחות עם רמה גבוהה של תוקפנות הענישה ודחייה של הילד וכו'.

מהו הטיפול?

אם ילד מציג תסמינים דיכאוניים שפוגעים בתפקודו פסיכולוגי, התנהגותי, לימודי וחברתי רצוי לפנות לאיש מקצוע פסיכיאטר ילדים. שלב ראשון בטיפול הוא הערכה ואבחון, שיגדירו את ההפרעה ואת חומרתה ובהתאם לכך ייקבע אופן הטיפול בה.

המטרה הראשונית בטיפול הפחתת התסמינים הדיכאוניים. ילדים הסובלים מדיכאון בחומרה קלה ובינונית ניתן לטפל במרפאה. ילדים סובלים מדיכאון חמור מטופלים בדרך כלל באשפוז. בין סוגי טיפול שונים מקובל טיפול עם פסיכותרפיסטים: פסיכותרפיה קוגניטיבית-התנהגותית, טיפול משפחתי. טיפול תרופתי בתרופות נוגדי דיכאון יכול להיות נחוץ במקרים קשים יותר ומשתמשים בו יותר לצורך טיפול ילדים בגילאי בית ספר ומתבגרים.

מבחינת צפי לעתיד, דיכאון זאת הפרעה כרונית אצל ילדים. כ-70% מהילדים הסובלים מדיכאון יחוו אפיזודה דיכאונית נוספת בתוך 5 שנים. מתבגרים דיכאוניים מצוים בסיכון גבוה לדיכאון בבגרות, מצד שני, שיעור החלמה מאפיזודה התחלתית די גבוה ומרבית הילדים מחלימים ממנה.