גיל שנתיים הנורא: כיצד להתמודד עם בעיות משמעת

כל הורה נדרש להתמודד עם בעיות משמעת של ילדיו, כשהם מגיעים לגיל שנתיים-שלוש. הוא צריך לקבוע גבולות ולאכוף אותם, ולעמול קשה ובסבלנות אין קץ כדי לזכות במנה מינימלית של הקשבה ושל כיבוד אב ואם.

במקביל, ההורה צריך לדאוג ללמד את הילד להיות עצמאי, אוטונומי, לשלוט בעצמו ובמעשיו ולהיות מודע לצרכי הזולת, כדי שיגדל להיות חבר מועיל בחברה האנושית. חוסר תשומת לב של ההורים להתנהגות הילדים ולתגובה שלהם על התנהגות הילדים, עלולים לפגום במערך התקשורת והאמון הנבנה בין ההורים לילדיהם. כדי להשיג הבנה ומשמעת עצמית יש צורך בגישה מאוזנת, שאיננה מתמצה רק בהטלת משמעת ובהצבעה על שגיאות.

ראשית, השתדלו להבין את הילד. לנסות להטיל עליו משמעת בלי להבין מדוע הוא עושה מה שהוא עושה זה כמו לקחת סירופ נגד שיעול כשחולים בדלקת ריאות. השיעול המטריד אמנם ייעלם לזמן מה, אבל הבעיה המהותית נשארת, ורק מחמירה מרגע לרגע. הדרך הישירה ביותר לפתור זאת היא פשוט לשאול את הילד מה קורה ומדוע הוא מתנהג כך. ברוב המקרים הוא יסביר את עצמו. אם הוא לא יאמר לכם או שאין לו אוצר המלים הנחוץ להסבר, נסו לנחש ניחוש מלומד (האם את מקשקשת על הקיר כי את רוצה שאבלה איתך יותר זמן?).

אלו נקודות המפתח הרצויות בדרך לשיפור ההתנהגות של הילדים בגיל שנתיים הבעייתי:

1. היו קשוחים: קבעו גבולות סבירים, הסבירו אותם ואכפו אותם. קשרו בין התוצאות ישירות להתנהגות הבעייתית ולא לשכוח, להסביר בבירור מה אתם עושים ומדוע. "אני לוקח לך את המקל כי היכית את אחותך". או "ביקשתי ממך לפתוח את המילקי רק ליד השולחן ולא הקשבת לי. עכשיו תעזור לי לנקות את הלכלוך".

2. היו עקביים: ילדכם ילמד מהר מאוד לתמרן בין הטיפות של חוסר התיאום בין האם לאב. אם האב מרשה לגעת בשלט-רחוק והאם אוסרת זאת, הילד יפעיל את הטלוויזיה בנוכחות האב אבל לא בנוכחות האם. עם זאת, אם ביום אחד אתם אוסרים לגעת בשלט, וביום שני מותר לגעת בו, רק תבלבלו את הילד ותפגעו בסיכוייכם לזכות בהקשבה שלו כשתבקשו ממנו לעשות משהו.

3. היו אסרטיביים ומדוייקים: "תפסיקי לשפוך את המים" תמיד עדיף על "די עם זה כבר".

4. התפשרו: ילדים אינם יכולים תמיד להבדיל בין נושאים גדולים לקטנים. ותרו להם בכמה נושאים קטנים מידי פעם (עוד קוביית שוקולד, או חטיף). הוויתור יתן לילד תחושה של שליטה ואז ייקל עליו "להתיישר" לפי התוכנית, ולוותר בנושאים גדולים כמו חגירת חגורת-בטיחות ברכב.

5. העניקו זכות בחירה: שאלו, האם אתה רוצה להפסיק להשליך את הצעצועים על השטיח, או שתרצה ללכת לבד לחדר שלך? אם הילד מתעלם מן הפנייה, צריך בעדינות אך בהחלטיות להוביל אותו לחדרו ולומר לו שהוא יוכל לחזור לסלון כשיהיה מוכן להקשיב לכם.

6. דברו בגובה העיניים: כאשר אתם מדברים עם הילד, במיוחד אם אתם מעבירים ביקורת על התנהגותו – כרעו ברך או שבו לצידו. גם שם, למטה, אתם עדיין גדולים בהרבה ממנו כדי שיידע מי המחליט כאן.

7. הפחיתו את כמות האיומים והאזהרות: אם הילד מכיר את חוקי הבית (ובגיל שנתים כל מה שצריך לעשות זה לשאול אותו), ממשו מיידית את הפעולה הצפויה להתנהגותו אחרי אזהרה אחת. אם אתם מרגילים אותו לקבל שש אזהרות "רגילות" ועוד פעמיים "אזהרה אחרונה", הילד ילמד להתחיל להגיב רק לפעם השביעית או השמינית שתפנו אליו.

8. אל תצברו חובות: אם אתם רוצים להעניש, עשו זאת מייד. אי אפשר להעניש את הילד בסוף היום על התנהגות לא נכונה שעשה בבוקר. הוא לא יידע לקשר בין המעשה לענישה.

9. חזרו לשיגרה לאחר הענישה: לאחר שהסתיימה הענישה, (ובכל מקרה, היא צריכה להיות קצרה – לא יותר מדקה לכל שנה של גיל הילד), חזרו מהר לשיגרה. אין צורך לדון שוב, לסכם או לבדוק אם הילד הבין את המעשה שעשה ואת העונש שבצידו.

10. הישארו רגועים: צריחות, צעקות, הרמות קול למיניהן, עלולות להידרדר לשימוש לא נאות במלים, העלול גם לגרום לנזק לטווח ארוך בהערכה העצמית של הילד. גם השתדלו שלא להגיב להתבכיינות: אמרו לילד שאינם מתכוונים להגיב להתבכייינות ולא תתנו לו מה שהוא מבקש, אם לא יבקש בצורה יפה. היצמדו למדיניות הזו.

11. בלי הרצאות: במקום להרצות, שאלו שאלות שיובילו לדיון על ההתנהגות הבעייתית: "האם אתה אהבת את זה כשילד אחר דחף אותך בגינה הציבורית?

12. בקרו את ההתנהגות לא את הילד: אל תאמרו, אתה ילד רע. אמרו: אתה ילד טוב אבל התנהגת רע. הערות כמו "כבר אמרתי לך אלף פעם..." או "כל פעם שאתה..." מעבירות לילד מסר, שבכל מקרה הוא יאכזב אותך, ולא משנה מה יעשה.

13. תנו חיזוק להתנהגות טובה: אנו מרבים לבקר את השלילה אך ממעיטים לשבח את החיוב. הערות מן הלב כמו "אני כל כך גאה בך, כשאני רואה אותך מנקה את החדר" נוגעות בלבבות הקטנים יותר מכל הערה אחרת.

14. שחקו משחקים: "בואו נראה מי יסדר הכי הרבה צעצועים במקום..." או "אני מתערב שאני אצליח לנעול את נעלי לפניך..." – אלה משחקים שבדרך כלל מצליחים מאוד. אבל שימו לב שלא לסדר יותר צעצועים מן הילד ולא באמת להקדים אותו בנעילת הנעליים. ילדים עד גיל חמש אינם אוהבים להפסיד במשחקים כאלה.

15. מינעו התקפי זעם: למדו להכיר את הסימנים הראשונים של גירויים העלולים לגרום להתקפי זעם אצל ילדכם. השגורים ביותר הם עייפות-יתר, רעב, מחלה וגירוי יתר. אם אלה יישארו ברמות מינימום, יקטן מספר ההתקפים.

16. בלי מכות וסטירות: זה רע לילד ורע לכם. ילדים המקבלים מכות סובלים לאחר מכן מדימוי עצמי נמוך ומדכאונות. הם בדרך כלל נוטים להאמין שזה בסדר להכות אחרים כשהם כעוסים. הרי ככלות הכל, זה מה שאתם עושים להם בשעת כעס.

17. בלי טלטולים: אולי טלטול נראה פחות אלים ממכה, כאשר אתם באים לבטא תסכול, אבל למעשה זה לא פחות אלים. טלטול של התינוק עלול לגרום למוחו הקטן להיטלטל בתוך הגולגולת ולגרום לנזק מוחי. גם אצל בוגרים נגרם נזק מטלטול. לא לחינם אסר בית המשפט גם על השב"כ לבצע טלטולים של אסירים בטחוניים.

18. בלי שוחד: מאוד מפתה לשלם לילד כסף כדי שיעשה או לא יעשה משהו. אבל הסיכון בשוחד גבוה: הוא ילמד וידרוש תגמול כספי לכל דבר שלא יהיה.

19. היו בוגרים: נשיכה של הילד או משיכה בשערו כדי להדגים שנשיכה או משיכה כואבות, אינה גורמת לתחושה טובה והיא בדרך כלל נוטה לחזור כבומרנג.

20. שמשו דוגמה טובה: אם הילד רואה את אביו ואמו רבים ללא אלימות, הוא ילמד לעשות אותו דבר. אם הוא רואה אתכם עוברים במעבר חציה באור אדום, הוא יעשה אותו דבר.