שלבי ההתפתחות הקוגניטיבית מגיל לידה

מאת אורלי נבו ורווית חמרה, מדריכות שפת הטף

עד היום רבה השפעתו של החוקר השוויצרי ז'אן פיאז'ה (1980-1896) על הפסיכולוגיה ההתפתחותית והפסיכולוגיה הקוגניטיבית. פיאז'ה עסק רבות בחינוך, ויצר את תיאורית ההתפתחות בשלבים (שתפורט בהמשך) . המגזין TIME בחר בו כאחד ממאה האנשים שעיצבו את המאה ה-20. ייחודו של פיאז'ה בכך שהוא חוזה את ההתפתחות הקוגניטיבית של האדם מינקותו. פיאז'ה טען, כי ידע אינו מוצר שניתן להעביר מראש לראש, אלא תהליך ארוך של רכישה, שבו הלומד בונה לעצמו את מטעני הידע האישיים שלו. כתוצאה מכך המוח נבנה ומסתעף יום יום.

פיאז'ה מכנה תהליך זה מבנה ידע. מבנים אלה מתהווים על סמך התנסויות אישיות של הלומד. המערכת האינטלקטואלית בנויה בצורה כזאת שחומר הנקלט מוזרם לתוך מידע שכבר נמצא במוחו של האדם, מעובד בצורה הנכונה, ואחרי שהוא "מתעכל" האדם בשל לקליטת גירויים חדשים נוספים. ניתן לדמות זאת למערכת הפיזיולוגית-ביולוגית שבה הגוף מעבד את המזון לצורה שהוא מסוגל להתמודד איתה, על כל המשתמע מכך - אם האוכל אינו מתאים למערכת העיכול של האדם, יבחר האדם את האוכל המתאים לו כדי ליצור איזון בגופו.

מרגע הולדתו של התינוק מתחילה התפתחות קוגניטיבית אשר משתנה עם הגיל. פיאז'ה מחלק את תקופת ההתפתחות הקוגניטיבית לארבעה שלבים:

1. הסנסומוטורי - גיל אפס עד שנתיים.
2. פרה-אופרציוני - גיל 7-2 , בשלב זה מתפתחת התפיסה
3. אופרציות קונקרטיות - גיל 11-7, פעולות חשיבה אבל קונקרטיות (כשהילד רואה את הדברים מול העיניים).
4. אופרציות פורמליות - גילאי 11+ , אופרציות מופשטות, לא תרגילי חשבון פשוטים אלא נוסחאות . למשל נוסחאות מתמטיות, רעיונות מופשטים וכו'.

השלב הסנסומוטורי, גילאי לידה עד שנתיים 

שלב זה מחולק לשש תקופות נוספות.

לידה עד חודש - שלב הרפלקסים

התגובות אשר הילד נולד עם היכולת לבצען. תגובות אלו מהוות מאגר התגובות הראשוני.

דוגמאות:

• רפלקס התנועה. כאשר השלב הסופי בתחום התנועתי --> רפלקס הליכה
• רפלקס האחיזה. כאשר השלב הסופי בתחום של פעילות בידיים --> כתיבה
• רפלקס האור. כאשר השלב הסופי בתחום של פעילות הראיה --> קריאה
• רפלקס הרתיעה. כאשר השלב הסופי בתחום של פעילות שמיעה--> הבנת הלשון
• רפלקס צעקת הלידה. כאשר השלב הסופי בתחום הלשון--> דיבור
• רפקלס בבינסקי. כאשר השלב הסופי בתחום התחושה --> זיהוי ע"י תחושה.

חודש עד 4 חודשים – תגובה מקורית ראשונית

הכוח המניע את הילד לפעול, אלו הדרכים הקשורים ברפלקס מציצה, לפיתה  אין בכך כל מטרה לחקור בשלב זה. הילד אוחז בחפץ מסוים ולא משום שהוא מעוניין בחפץ, אלא מה שמעניין אותו זה חזרה על התגובות לשם חזרה על הסכמה. יש כבר אסוציאציה בין הסכמה לרמזים חזותיים ושמיעתיים. הילד כבר עשה התאמות, הוא יודע שרעשן מחזיקים אחרת מכדור, שעבורו צריך לפתוח יותר את כף היד.

בשלב זה אין לתינוק הקריטריונים להתפתחות קוגניטיבית אבל אנו פועלים ועושים את מה שצריך כדי שיהיה לו בעתיד. הוא בוכה כתגובה ראשונית לרעב.

4 עד 7 חודשים – תגובה מחזורית שנייה

תהליך להמשכת קיומם של מראות מעניינים. בשלב זה הסכמות כבר לא מקריות אלא הילד מתחיל להתעניין יותר בסביבה. עדין לא כל כך בחפצים אלא במראות ובקולות. הילד מעוניין לשמר פעילויות או שינוי שהופק ע"י פעולותיו שלו. הוא שם לב שהרעשן מטרטר וזה מתחיל לעניין אותו, לכן הוא חוזר הרבה פעמים על אותה הסכמה. כלומר הילד מתחיל לקשר בין מה שהוא עושה לבין אירועים בסביבתו, זהו בסיס של קישור. זו עדיין לא הבנה מלאה. בשלב זה אם ניתן לו קופסא הוא יזיז וימצוץ, אבל אם נכניס עוד גורם זה יהיה יותר מדי, הוא יאבד עניין. לכן אין טעם לתת לו יותר מידי חפצים בשלב זה.

ביחס לארבעת הקריטריונים:

קביעת אובייקט - אם נסתיר ממנו צעצוע הוא יבכה, אבל מייד ישכח ממנו.

אך אם נראה לו בחלקו הוא יסתקרן ויחפש אותו.

סיבתיות- יש פה התכוונות למחצה: הילד מבין שמה שהוא עושה באמת גרם לפעולה, אך אינו מבין בדיוק מה גורם למה.

מרחב - הילד לא מודע למרחב אך מסתכל על העולם מעט יותר גבוה, רואה דברים מיותר גבוה. הוא כבר לא רק על הבטן, לכן המרחביות גדלה.

זמן - ממשיכים להקנות לו את מימד הזמן ע"י שמכניסים אותו לסדר יומי קבוע.

בין 7 ל-10 חודשים - הסכמות מכוונות למטרה

בניגוד לשלבים הקודמים, זהו שלב שבו הילד מעוניין בחפצים, מתחיל לחקור את העצמים ואת פעילותם, מסתכל על חפצים חדשים במשך זמן רב יותר. בשלב זה עושה כבר מניפולציות כגון:

הוא מזיז מכשולים כדי להגיע לחפץ מסוים, משתמש בעצמים כבמכשירים להשגת המטרה, מנצל תגובות שלמד בעבר על מנת להשיג מטרות חדשות.

ביחס לארבעת הקריטריונים:

קביעת אובייקט - בשלב זה, אם מסתירים לילד חפץ באופן מלא הוא גם יחפש אותו. אם נחביא את החפץ במקום אחד ואחר כך נראה לו שמעבירים למקום שני, הוא יחפש רק במקום הראשון. יש לו היצמדות למקום הראשון בלבד.

מרחב - בשלב זה הילד כבר עומד לכן המרחב גדול יותר. הילד מגיע למקומות יותר רחוקים ורואה מגבוה יותר, שטח גדול יותר. בשלב הראשון של ההליכה המטרה היא להצליח בהליכה וזה מה שמעניין אותו. כשהוא כבר יודע ללכת, הוא משתמש בהליכה במטרה (מתחילים ללכת בין 12-10 חודשים).

סיבתיות - בשעה שהוא מתחיל ללכת, מרחבו גדל, ואז קשים לו גבולות, ומתפתח אצלו קשר של סיבה ותוצאה (למשל, הזזת מכשיר)

זמן - הילד מסוגל לדחות סיפוק. הוא צורך וזוכר פעילות, ללא פעילות מרכזית.

בין 8 ל-12 חודשים - תגובה מחזורית שלישונית/ שלישית

גילוי אמצעים חדשים. בשלב זה הילד כבר חש בקשר שבין ההתנהגות שלו לבין תוצאה מסוימת והוא חוזר על התנהגות כדי להשיג תוצאה אבל לא רק כדי להשיג תוצאה ישנה אלא רוצה לחולל תוצאות חדשות. כעת הוא כבר יודע שאם ימשוך את העצם המסוים תהייה תוצאה מסוימת, והוא יודע מהי התוצאה. מעבר לתוצאה שהוא פועל למטרתה הוא פועל להפעלת סכמות חדשות השגת חפץ ע"י חפץ לדוגמא. הוא עושה מניפולציות.

בשלב זה מתחילה חקירה אינטלקטואלית - הוא מעוניין לחקור את העצם, זה מסקרן אותו. עצם היכולת להפעיל מניפולציות מעיד על התפתחותו.

ביחס לארבעת הקריטריונים:

קביעת אובייקט - אם העברנו חפץ ממקום א' ל-ב', הילד יבין כעת שעליו לחפש אותו במקום ב'.

מרחב - הילד כבר הול וזאת כדי להשיג אמצעים חדשים

סיבתיות - יכול הילד להפעלת מניפולציות מעידה על התפתחות הסיבתיות.

זמן - הילד זוכר אירועים ומכיר יותר אנשים.

גיל שנה עד שנה וחצי- סכמות חדשות וצירופים מנטליים

הילד ממציא אמצעים חדשים כדי להשיג חפץ. ההבדל מהשלב הקודם שהאמצעים יותר משוכללים. אם הילד רואה חפץ על הארון, הוא יודע שהוא צריך לקחת כיסא כדי להורידו. לא זאת בלבד אלא הוא עושה זאת בצורה ניסוי פנימי, כלומר מפעיל את המחשבה. בשלב הקודם זה היה ניסוי וטעייה. כלומר, הילד ניסה כמה דברים כדי לבחון את התוצאה, אך כאן הוא חשב קודם ולא ניסה זאת במקום.

הסכמות החדשות מבוצעות ע"י הילד באופן פנימי לפני שהן מבוצעות במציאות וזה נקרא הסמלת הסכמה (הסמלה = דרגת חשיבה מסוימת).

ביחס לארבעת הקריטריונים:

• קביעת האובייקט - הילד רואה את עצמו כעצם מן העצמים. הוא מבין את ישותו ומתחיל להבחין בין הישויות השונות,אביו ואמו.
• מרחב - ישנו ייצוג מרחב בשל. הילד לא יודע מה זה "קדימה" ו"אחורה", אך בפועל הוא מבצע זאת כי הוא נייד.
• סיבתיות - הסקת סיבה לפי התוצאה, ולהיפך.
• זמן - הילד זוכר את אירועי העבר ומתחיל לדבר ולהבין תמונות של חפצים, שזוהי הסמלה.

ב. השלב הפרה אופרציוני  גילאי 7-2

תקופה זו נקראת גם תפקוד הסימול או הסימון , וזה היכולת לייצג דבר מה (עצם, אירוע) באמצעות מסמל או מסמן (נתינת סימנים מופשטים יותר) --> כמו לשון.

סימון - העלה ייצוגית של עצם או אירוע שאינם נוכחים (מחשבה רוחנית)

יש שמחלקים תקופה זו לגילאי 4-2.

4-2 שנים לגילאים אלו חמישה דפוסי התנהגות:

חיקוי דחוי - חיקוי בלי נוכחות העצם. הילד יודע לחקות את אמו עושה פעולה כלשהי. זה נקרא דחוי כי הוא כבר לא רואה את אמו, אך יודע לחזור על פעולותיה ללא נוכחותה.

משחק - משחק סימול, משחק של העמדת פנים. הילד לוקח מציאות כפי שמכיר אותה ומכניס אותה לתוך המשחק (עם בובה), זה גם נקרא הטמעה. הוא עושה הנפשה (אנימיזם) --> מעניק לבובה חיים.

בהמשך לכך יש מה שנקרא ריאליזם. החלום שבעצם הילד לא כל כך מבחין בשלב זה בין דמיון למציאות והוא מטמיע במציאות חלק מהדמיון.

זה יכול לבוא לבד, טשטוש בין חלום למציאות וגם בתוך משחק.

ארטיפיטואליזם - זה בהמשך לטשטוש בין חלום למציאות, כלומר הילד מאמין שכל התופעות שקורות בעולם כולל הטבע, קורות בגללו. לדוגמא: השמש זורחת, כי אני קמתי, כלומר הוא משייך את תופעת הטבע לדברים שקורים לו. פה הסיבתיות עדיין אינה מפותחת וזה מתקשר לכך שלילדים בתקופה זו יש אגוצנטריזם - הם חושבים שהכול קורה בגללם והם אינם מסוגלים להתחשב בזולת. אין להם סבלנות לחכות בתור או להתחלק.

הציור הגרפי - הוא גם סימול ומהווה שלב מעבר בין משחק לדימוי רוחני. כשאנו מדברים על ציור גרפי יש לדעת שגם בציור יש התפתחות ומדברים על 4 שלבים של שירבוט. (שרבוט - הטלת קווים וכתמים שמלווה בתנועה מסוימת).

בערך בגיל שנה ותשעה חודשים מדברים על שרבוטים שאינם מכוונים. הילד מפעיל את הכתף לשרבוט. בין גילאי שנתיים לשנתיים וחצי הילד כבר מפרש את שירבוטיו, כלומר הוא נותן שמות לאותם כתבים. בגיל שלוש השירבוט הופך לחיקוי של ציור. התנועה יוצאת מפרד היד, היא יותר בשליטה ויותר עדינה, והילד מצייר דברים בכוונה תחילה. בסביבות גיל שלוש ותשעה חודשים הילד עובר לציור התיאורי. הוא מתחיל משירבוט של עיגול, בהתחלה הוא פרימיטיבי עד שהוא לומד לעשותו טוב. אח"כ הוא עובר לציור איש, זהו ציור של דמויות.

ציור אדם נעשה גם הוא בצורה הדרגתית, ובכל גיל וגיל הילד מצייר איש בצורה אחרת. ככל שיש יותר פרטים הילד ברמת התפתחות גבוהה יותר. לפעמים ניתן לזהות ילד ברמת התפתחות נמוכה לפי הפרטים שלא צייר.

רק בגיל שש עד שמונה הילד לומד לצייר צוואר. ואין ללמדם קודם.

בגיל יותר מאוחר, 10-8, יתווספו כבר תנועות ונפח לציורים של האנשים. יש גם משמעות לצבע שבו הילד מצייר ילדים שנוטים לצייר הרבה שחור או אדום וגם לגודל הציור, הפרופורציות.

ציור לעיתים יכול לשקף את מצב הילד...

גילאי 7 עד 4  חשיבה אינטואטיבית

בגילאים אלה יש יותר שיקול דעת ופחות היגיון. ילד יכול לומר על כוס מים ארוכה שהיא מכילה יותר מים, ללא התייחסות לנפח.

בגיל זה יש כמה מאפיינים לחשיבה:

1. החשיבה היא ריכוזית ולא מסתעפת, כלומר הילד מסוגל להתמקד רק בתכונה אחת בלבד. ומחשבתו לא יכולה להסתעף, כלומר לפי הדוגמא הוא מתייחס רק לצורה של הכלי ולא לנפחו.
2. אי הפיכות (הפיכות קוגניטיבית- יכולת לבצע במחשבה פעולה הפוכה לזו שהתבצעה במציאות כלומר יכולת להחזיר בדמיון את המים מהכוס ,או הרחבה לכוס הצרה.
3. חשיבה אגוצנטרית.

מה כן הילד רוכש בתקופה זו:

בתקופה הסנסומוטורית הילד רוכש מוצגים אך בתקופה זו על בסיס המוצגים מתפתחים המוגשים (הפשטה נוספת של המוצגים). קודם הילד ידע  מהי מברשת, מסרק וכו' וכעת הוא יודע לדוגמא שאלו כלי ניקיון. הוא מאחד מוצגים למושג אחד. (מושג - יצירת מושג על בסיס מכנה משותף) מושגים נוספים הם מה שנקרא מושגי יסוד בזמן זה הוא רוכש מושגים של צבעים, של גדלים וצורות. מושגים נוספים שמתפתחים זה מיון, (מיון צבעים) שיוך לקבוצה מסוימת, הבסיס זה בעצם תפיסת השווה.

יש טוענים כי בשלב זה הילד עדיין לא מסוגל לעשות מיון דו מימדי, אלא מתייחס רק לתכונה אחת (בסביבות גיל 7 יש כבר מעבר לתקופה הבאה, לכן בגיל 6 בערך יכול להיות שיהיו ילדים שכבר יוכלו לעשות מיון דו מימדי).

בתקופה זו אכן מתפתחים המושגים במרחב: זה פונה לפה וזה פונה לשם, וכמובן ככל שהוא קרוב יותר לגיל 7 ההבחנה יותר מחודדת. בגיל זה מתפתחת גם יכולת הסדירה והרצף כאשר הילד יודע לסדר תבניות לפי דגם מסוים ומתחילה להתפתח סדרה (סדרה - יכולת סידור חפצים בסדר עולה). אך אם ניתן לו בגיל זה עשרה חפצים עם הבדלים דקים בניהם, הילד עדיין יתקשה. היכולת הזו בשלב זה מוגבלת למספר קטן של עצמים.

גם יחסי כמות מתפתחים בשלב זה, הילד מבין קודם כל אחד מול הרבה עדיין לא קצת מול יותר.

השלב השני בכמויות 2 והרבה, ורק יותר מאוחר הוא מבין את ההבדל בין הרבה מאוד למעט.

בנוגע למספר עדיין אם מלמדים אותם 10-1 הם מדקלמים זאת כמו שיר ואינם מבינים.

איך ילד מתחיל לספור?

הספירה המילולית לא מעידה על הבנת המספר. ההבנה תתבצע בהתאמה חד ערכית:

4= 4 חפצים

1 = דבר אחד שהוא ייקח וישתמש בו.

זה מתפתח רק בגיל 6-5. למי שאין זאת מדלג לשלב הבא ומציג כמות חפצים בלי קשר לשם המספר. לסיכום: בשלב של חשיבה זו, הילד רוכש את כל המושגים הנדרשים ליכולת הקריאה והכתיבה. את פעילות השימור עדיין אין לו( או היכולת, ההפיכות).

ג. גילאי 7 עד 11 שלב האופרציות הקונקרטיות

אופרציה היא פעולה שכלית לוגית, פעולה שהיא חלק אינטגרלי מרשת של פעילויות הקשורות זו בזו. לדוגמא: ייחודן של שתי מחלקות אבות + אמהות = הורים, או חיבורן של שני מספרים גם זו פעולת חשיבה לוגית. למה קונקרטיות או מוחשיות? מכיוון שהפעולה החשיבתית מוגבלת לחפצים קונקרטיים (חפצים, אנשים או מאורעות) שהילדים התנסו איתם באופן קונקרטי.

ההתייחסות של הילד היא לאוביקטים ממשיים ולא לרעיונות מופשטים. הילדים מסוגלים לחשוב על המצוי ולא על האפשרי. בתקופה זו החשיבה מסתעפת, הילד מסוגל להתמקד ביותר מתכונה אחת של העצם ולכן בתקופה הזו הוא מסוגל לעשות מיון מדו מימדי ורב מימדי. לחשיבה יש הפיכות, שימור בדמיון של הצורה הקודמת של מה שראה. החשיבה היא גם פחות אגוצנטרית.

בגיל 8-7 הילד מפעיל שימור כמות ושימור מספר (פיזור חפצים לרוחב או בצורה מכווצת). בגיל 10-9 מתפתח שימור המשקל (גוש פלסטלינה שמשנה צורות, כעת הם מבינים שהמשקל לא משתנה). כעת הילדים גם יבינו הרבה ומעט וידעו למיין כמויות לפי כמה תכונות. (מיון יכול להגיע עד לימוד גיאוגרפיה או טבע שזה מיון ארצות, אקלים וכו') לגבי סדרה, הילד מסוגל לעשות כבר סדרה של הרבה חלקים, ובצורה שיטתית: קבוצות קבוצות.

כיצד הילד יודע לבצע תרגילי חשבון? תרגיל חשבון מורכב קודם כל מסדרה. זה גדול מזה, וכן חשבון זה נקרא הכלה - כלומר, להבין ששניים זה שני חפצים. ורק על יסוד זה מתפתח החיבור, החיסור מהדרגה הנמוכה לגבוהה.

בתחום המרחב --> מדידה (קווים) ולזה צריך רצף/סדרה ויחסי הכלה. על בסיס זה מתפתחת ההנדסה. כל זה עדיין באופן קונקרטי. הילד לומד גם זמן, מהירות ודרך. הוא מבין את הנוסחא הזו בגיל השואף ל-11. הקצב הריתמי גם קשור לתפיסת הזמן וכן הרצף, הסדרה ויחסי הכלה.

ד.  גילאי 11+ שלב האופרציות המופשטות

הילדים מתחילים ללמוד לדוגמא אלגברה, העוסקת בכל המושגים שדיברנו עליהם אבל בצורה מופשטת ולא קונקרטית. חל שינוי משמעותי בצד החברתי. בשלב הקודם כבר התחלנו להפחית את האגוצנטריות ע"י קבוצות קבוצות של עבודה. בתקופה זו של ההתבגרות חל תהליך הפוך, הקבוצה משחקת תפקיד חשוב ועכשיו לפעמים המתבגר מוותר על דעתו שלו כדי להתאים את עצמו לחברה.

השפעות פיאז'ה על החינוך

אנשי החינוך אשר ניסו לשנות את החינוך, מיישמים את ההבנות של פיא'זה במספר דרכים:

1. לתת לילדים להשתמש בחומרים כדי ללמוד בעצמם במקום בהרצאות פרונטליות. פעם לא היו חוברות. בדר"כ השימוש בחומרים הוא דבר טוב, הלמידה טובה יותר מאשר בשמיעה של הדברים (מתייחס לגילאי 6-4 בערך).
2. לבדוק אם הילד מוכן ללמוד משהו לפני שמנסים ללמד אותו. פעם הייתה מחשבה שניתן ללמד את כל הילדים יחד כי הם בגיל המתאים, אך פיאז'ה מודע שהילדים עוברים בין השלבים בזמנים שונים, כל אחד בגיל ספציפי שלו מוכן לעשות מטלה מסוימת. זה נקרא reading readiness (מוכנות לקריאה).
3. צריך להשוות את התקדמות הילד למה שעשה קודם ולא לביצועי ילדים אחרים, זהו דבר שקשה לעשות. כלומר לא לבדוק אם הילד התקדם במהלך השנה ביחס לילדים אחרים אלא ביחס לעצמו,להתקדמות שלו. (מדובר בעיקר על הכיתות הנמוכות).

הבסיס להתפתחות הדיבור הוא תשומת לב משותפת; ההורה עוקב אחרי מבטו של הילד ומבחין מה מעורר את סקרנותו, ומסביר לילד מה הדבר. בהמשך שהילד רוכש מילים ויודע כבר את השפה יש לו למידה עצמית (למשל הוא לומד ע"י הקשבה לשיחות של הוריו).

שפת הטף - העשרה נוספת

תוצאות של מחקר שנעשה ע"י לינדה  אקרדולו וסוזן גודויין ב-85', וחתכי רוחב שלהן בשנת 88,  מראים שתינוקות בגיל 20-10 חוד' הם בעלי מוטיבציה כה גבוהה לתקשר עד שלעיתים קרובות באופן ספונטני הם מגייסים לעצמם "מחוות סימבוליות", לדוגמא - הסנפה, כדי לבטא פרח.

בשנים האחרונות קיבלה תאוצה שפה של סימנים שעוזרת לתקשר עם תינוקות עוד לפני שהשפה המילולית שלהם מתפתחת. התינוק נחשף לסימן במקביל לשמיעת המילה, ולאחר התמדה בסימון, הילד יכול לסמן להורה לבטא את צרכיו ולשתפם בעולמו הפנימי, שכן ההתפתחות המוטורית של תינוקות מקדימה את היכולת הוורבלית.

שפה זו - שפת הטף, נלמדת כשפת אם. ההורים אינם מלמדים את הילד את הסימנים אלא מסמנים (ואומרים את המילה במקביל) כחלק משגרת היום יום, וחלק מהסביבה הטבעית. ניתן להתחיל לסמן כבר מגיל לידה אך החל מגיל 4 חודשים יהיה הסימון יעיל יותר עבור התינוק. תינוק שהתמידו לסמן לו עשוי להתחיל לסמן כבר מגיל 8 חודשים. הסימנים הראשונים הנלמדים הם סימני הישרדות. לדוגמא, סימון המילה חלב בכל עת שתינוק יונק (או שותה פורמולה) ובהמשך ידע התינוק לסמן חלב בזמן שירצה לינוק.

ההורה צריך להיות בקשר עין עם התינוק ולהגיב לסימון של הילד. גם פה בדומה לתיאוריה של פיאז'ה, הבסיס להתפתחות השפה הוא תשומת לב משותפת. על ההורה להיות ערני ובקשר עין עם התינוק כדי לקדם את הטמעת השפה.

שפת הסימנים לתינוקות נחקרה במהלך 20 השנה האחרונות במחקרים מקיפים ע"י החוקרות מקליפורניה. תוצאות המחקר הראו כי השימוש בסימני התינוקות מסייע לילדים לפתח הן שפה מילולית והן מיומנויות תפיסתיות. בארה"ב בלבד יש מעל  460 אלף משפחות "מסמנות" ויש אלפי משפחות ביפאן ובאירופה, וגם בישראל, באמצעות שפת הטף.