תקשורת טובה מפחיתה את בעיות גיל שנתיים הנורא

 עולם ההורות הוא ההתנסות הגדולה והמשמעותית ביותר בחיינו הבוגרים. זה עולם שברגע שנכנסנו אליו אין דרך חזרה ומוטלת עלינו, ההורים, אחריות גדולה מאוד שתלווה אותנו לשנים ארוכות. עולם ההורות משנה את כל תפיסת עולמנו, משנה את כל הרגלנו ודרך חיינו ובכך הוא שונה ומיוחד מכל התנסות אחרת שלנו.

כהורים אנו מביאים איתנו את כל הידע, האופי והמטען שלנו אל מלאכת ההורות, ומרגע הלידה, אנחנו כל הזמן לומדים, חוקרים, מתנסים, תוהים וטועים, לרוב גם מצליחים, אבל במקביל חווים מעידות, אכזבות, התלבטויות, ויכוחים ודיונים אינספור. כל אלו הן המביאות אותנו להיות ההורים שאנחנו.

המעבר משלב התינוקות לשלב הפעוטות ומשם לשלב הילדות, חופן בחובו התנסויות מעניינות הן לילד והן להוריו. לא בהכרח ההתנסויות חווייתיות באופן חיובי, וחלקן הן התנסויות שמתגלות כתסכול אחד ארוך ומתמשך. האם אפשר להקל? כן, אך הכל תלוי בגישה שבה אנו מתייחסים לשלבים השונים או אולי בעצם בשינוי הגישה.

גיל שנתיים הוא אחד מנקודות הציון שהורים רבים תוהים לגביו וחלקם הגדול בהיעדר נסיון קודם ועל אף נסיון קודם, מגיעים אליו ביראה ובחשש גדול. אולם, גיל זה יכול להיות חיובי ומיוחד ואפשר לעבור אותו במינימום תסכולים ואכזבות אם רק נגיע אליו בגישה שונה, חדשה, פתוחה וזורמת וננסה לשנות בראשנו את הגישה, כי זה המפתח להצלחה.

איך אפשר להתמודד עם השלבים השונים בשלום? זהו היופי שבעניין, אין הורה אחד דומה למשנהו, ואין דרך טובה יותר מאחרת, לכן כל אחד מקבל וחווה דברים שונים וגם זהים באופן אחר מחברו. תורת ההורות, החינוך והלמידה היא תורה מורכבת ומגוונת, ואי אפשר לומר על משהו אחד נכון כשהוא יכול להיות ההיפך הגמור עבור מישהו אחר. אז איך בכל זאת נצליח לנווט בין כל הרעיונות, הדיעות, האמירות המלומדות, שפע המידע, הספרים ושאר מאגרי הידע וההסברים ונצא מזה בטוב?

הסוד של הזרימה

הסוד הוא – לזרום! לא להתקבע על שום דבר, כי מה שמתאים היום לא בהכרח יתאים מחר. לקבל כל דיעה גם אם היא מוזרה או תמוהה בעיניכם כלגיטימית ומקובלת, לפקוח את העיניים והאוזניים ולסנן בחוכמה את מה שהכי מתאים לכם ועם זה לזרום, ולזכור תמיד שיש עוד דרכים, עוד אפשרויות ועוד רעיונות שיכולים לתמוך ולעזור לכם גם אם אתמול הם נראו לכם מוזרים ביותר, דעו שדווקא מחר הם יתאימו לכם להפליא.

בשנתו הראשונה של התינוק, המשפחה מתרגלת לשינוי מהותי במבנה שלה, בוודאי כאשר זה ילד ראשון וכמובן כאשר זה ילד שני או שלישי והלאה. השינוי הזה, המשפחתי והאישי לכל אחד ואחת מבני המשפחה, משמש תהליך עצמי, התפתחותי, רגשי ופיזי, המשנה את אישיותינו ברמות שונות, האופי הבסיסי של כל אחד ואחת הוא זה המוביל והמנחה את הדרך, אבל נסיבות החיים, השינויים וההסתגלות אליהם, יכולים לשנות את כל דעותינו מהקצה אל הקצה.

לתינוק הפעוט שהסביבה היא חדשה עבורו כמעט כל יום מחדש, השינויים הפיזיולוגיים, הפיזיים והרגשיים הם כה עצומים, ושלל המידע שהוא צריך לקלוט, לעבד, להפנים ולהכיל הוא כה רב עד כי הוא מוצא עצמו מתוסכל במהלך ההתנסויות שבדרך. תפקידנו כהורים, הוא לנווט אותו בחוכמה, בזהירות וברגישות בין החוויות השונות, להעניק לו את הכלים כיצד לדעת להתמודד לבד וביחד במצבים שונים, להיות שם כדי לעצור אותו בעת צרה, לתמוך בו בעת מצוקה ובו בעת להטמיע בו ערכים וכלים להתמודדות נבונה ושקולה באופן עצמאי בעתיד, בהתרחשויות השונות.

בשנתו השניה של התינוק, שבה הוא הופך מתינוק לפעוט, וההתייחסות סביבו משתנה בהתאם לצרכיו, עלינו ההורים מוטלת האחריות להנחיל את הגבולות והחוקים שמתאימים לנו כמשפחה, לפתח את עצמאותו ובגרותו הראשונית של הילד, לאט לאט להתקרב אל גיל שנתיים, שהוא גיל ההתבגרות הראשון של ילדנו ולצלוח אותו בשלום.

בשנה זו הילד מפתח משמעותית את השפה ולומד להשתמש בה כאשר לכל ילד יש קצב התפתחות שפתית משלו, ישנם ילדים שכבר יאמרו משפטים שלמים בגיל שנה וחצי (המקדימים) וכאלו שלא יצליחו להגות משפט שלם לפני גיל שנתיים וחצי ואחרי (המאחרים), אגב, אין שום קשר מבוסס וידוע על ההבדל בין המקדימים למאחרים ברמה שכלית או ברמה המראה בעיה מסויימת עתידית. ברמה התפתחותית ברור כי בתחום השפה והדיבור המאחרים מן הסתם כשמם כן הם, מאחרים בהתפתחות בתחום זה ותו לא.

ילד ראשון ושני

גידול תינוק שהינו הילד הראשון, הוא ראשוני ואין שני או דומה לו ומרגש מאין כמוהו, שונה מגידול הילד הבא אחריו, הנסיון, הידע וההרגלים הם אלו שהופכים את ההתמודדות עם השלבים ההתפתחותיים של הילד הבא לקל יותר במידה מסוימת בשל נסיון מקדים. האם בכל זאת יש משהו שונה, מרגש ומפתיע בילד השני או השלישי? בוודאי שיש, ההתמודדות הרגשית והפיזית עם הלילות, עם הגזים, עם הוצאת השיניים, עם קצב ההתפתחות (עכשיו כבר אנו יודעים שאין מה להשוות לבן של החברים שהלך בגיל 7 חודשים...) הן הרבה יותר קלות להכלה מבחינתנו ההורים, כי אנחנו מוכנים לקראת החוויה המחודשת הזו, בשל הידע שאנו נושאים בתוכנו והוא זה שמקל על התנהלותינו היומיומית, ועל ההבנה שהמצב הוא זמני ופתיר, ולכן התסכולים שלנו כהורים פוחתים במידה כזו או אחרת ושלב רבים עוברים בצורה מובנת ומושכלת יותר.

מה בכל זאת שונה בין גידול ילד אחד לגידול אחיו? בראש ובראשונה - האופי. אופיו של הילד הוא המפתח לכל צורת הגידול והחשיבה, ההתכווננות של ההורים והסביבה, ההתמודדות עם כל בעיה ופתרונה, ההתנהלות של בני הבית, ההתייחסות לתפקיד ההורות כחשוב ומשמעותי בייחוד כאשר מדובר בנפשו של תינוק ובעיצוב אופיו, וההתאמה של אותו ילד ואופיו המיוחד לתוך המשפחה, הם השונים בין ילד אחד לשני.

ילד רגוע באופיו ישרה על המשפחה רוגע ונינוחות, כאשר ילד שאינו רגוע ותזזיתי ישרה על המשפחה בדיוק את ההיפך, החוכמה היא להתמודד עם כל אופי ואופי ולתת לו את המקום לייחודיות שלו ובו בזמן להתאים אותו גם לשאר בני הבית, כדי שהבית יוכל לזרום בנינוחות, והחיים יהיו שלווים ונעימים יותר.

כמובן, שגם אופיים של ההורים משפיע רבות על הילדים, ואפשר להשליך מהכתוב כאן גם עלינו המבוגרים.

הורה שאינו רגוע ועצבני ישרה זאת על ילדיו והם יתנהגו בהתאם ולהיפך, הורה רגוע ינחיל לילדיו שלווה פנימית וחיצונית. עם כל הקושי שבגידול ילדים ובחיינו הסוערים גם ככה, אחד מהתפקידים החשובים ביותר שלנו הוא להשרות רוגע ונינוחות, גם כשלנו מאוד קשה, וזו משימה לא פשוטה שאנו חוטאים בה לא פעם - כל אחד במידה כזו או אחרת. המטרה היא למצוא את דרך הביניים ולשלב בתוכה את כל בני הבית כל אחד על פי אופיו ועל פי קשייו ולתמוך ככל האפשר לפי הצורך.

אופיו של הילד, כאמור, משחק תפקיד חשוב בהתייחסות ובהתנהלות המשפחה בגידולו. אך עם זאת, בהיעדר תקשורת בריאה, חיזוק ביטחונו העצמי של הילד והפיכתו לילד בוגר ומבין לא יבואו לידי ביטוי באופן משמעותי, לעומת מי שגדל במערכת יחסים שהתקשורת בה היא טובה ובריאה.

תקשורת טובה בין שני אנשים היא זו שתגרום לביסוס מערכת היחסים ביניהם ואת אופיה. תקשורת בריאה ומכילה בין בני זוג, היא זו שתשפיע על המשך הזוגיות ביניהם לטוב ולרע. תקשורת חכמה ותומכת בין זוג הורים היא זו שתשפיע באופן הכי מהותי על ילדיהם. תקשורת בוגרת ומשכילה בין הורים לילדיהם היא זו אשר תשפיע על הילד הגדל והבוגר לכל חייו. בהיעדר תקשורת זו, האחרונה, כל מה שנעשה כהורים, נלמד, נקרא ונחקור יהיה בטל בשישים.

תקשורת המבוססת על כבוד הילד תצליח - ולא משנה מה הדרכים שיהיו להשגתה, וכאן כל אחד עושה מה שהוא יודע או מבין ועם זה הוא זורם. תקשורת הבנויה מהבנת הצרכים של הילד והמטרה להשגתם בצורה הבריאה, הטובה והמהירה ביותר תהווה בסיס לקשר חזק וטוב בין ההורים לילדם ותהווה בסיס חשוב לילד עצמו כאדם בוגר המערכות יחסים אישיות שלו.

התקשורת המילולית עם התינוק בשנתו הראשונה נעשית בעיקר ע"י הוריו ועל ידי המטפל העיקרי שלו, אם בצורת דיבור על פעולות היום-יום, אם בצורת משחקים, אם באמצעות שירים, ומתוך כך התינוק לומד את השפה, המוח שלו מעכל את המידע שנחשף בפניו במשך היום, וכל תינוק בקצב שלו, מתחיל להוציא אל הפועל את מה שהוא הפנים ורכש מיום לידתו.

תקשורת פיזית

עבור התינוק, התקשורת הפיזית הינה משמעותית מאוד. היא מתחילה מחיבוק, מליטוף ונשיקה, מהחזקה על הידיים, מהרגעה ונדנוד, מסדנאות מגע שונות כמו עיסוי, מנשיאה במנשא ושאר נקודות מגע בין ההורה לתינוק. בתקשורת הבסיסית הזו הילד לומד להכיר את גבולות גופו ומקבל ביטחון בעצמאות הגופנית שלו. בהמשך הוא לומד שיש לו ידיים פעילות המסוגלות לבוא לתועלתו, והן החלק הראשון שהתינוק מפעיל בגוף בצורה אינטרסנטית עבורו (מעבר לשימוש בפה האוכל ויונק), הוא לוקח חפצים, גורר צעצועים, מושך את גופו בשלב הזחילה ועוד.

השימוש בידיים ככלי מרכזי בהתפתחות התינוק מהווה נקודת מפתח לתקשורת נוספת עם ההורים, שהיא אינה מילולית אלא מבוססת על סימנים. ברגע שאנו מלמדים אותו שיש לו עוד שימוש בידיים אנו מעניקים לו עמדת התקשרות וכוח, אנו בעצם נותנים לו כלי חזק ומשמעותי שיקל עליו לבטא את עצמו, להסביר את עצמו ולספר לנו חוויות מעולמו ומקלים עליו במצבי תסכול ואכזבה בשל היכולת לבטא את עצמו.

שלב גיל השנתיים "הנורא", "המקסים", "המיוחד", "החשוב" ועוד שלל כינויים, המתארים את אותו מצב ואותה סיטואציה, בה הפעוט עומד על דעתו, חוקר את גבולותיו העצמאיים ומנסה למצוא את מקומו בעולם תלוי ברובו על אופיו של הילד, ודרך ההתמודדות והפתרונות, שלנו ההורים, עם שלב זה היא המבדילה והשונה כשם ששמות שלב זה שונים זה מזה.

ידוע כי הצבת גבולות ברורים, התעקשות על מה שעקרוני לנו באופן מהותי ומתן לגיטימציה לחקר עצמי של ילדנו ונתינת חופש להתבגרות אמיתית ובתוך כך בניית אופיים האמיתי הם הבסיס להתמודדות טובה ובריאה בשלב זה.

נכון שהאופי הוא גורם מכריע בהתמודדות אך בהיעדר תקשורת נכונה, לא טובה או מושלמת אלא נכונה, שלב זה יעבור בתסכולים רבים יותר.

הורים רבים המגיעים לשלב גיל השנתיים מתקשים לעמוד על שלהם, מתוסכלים מחוסר התקשורת הברור והמסודר עם ילדיהם, נוטים להיות מובכים (בצדק או שלא) מילדיהם המשטתחים על הרצפה בקולות שבר באמצע הרחוב ("אההה..."), מתקשים להתמודד עם שינויי מצב הרוח, מאוכזבים משינויי ההתנהגות ("לאן נעלם הילד המקסים שלי?", או לחילופין: "מי נכנס אליי הביתה והחליף לי את הילד?") ותוהים איפה טעו ("הרי הוא היה יושב כל כך יפה בשקט!") ושאר תסמינים ברורים, קבועים החוזרים על עצמם בין ילד לילד בגרסאות שונות.

תקשורת מילולית ומסמנת כשפת הטף, עם הפעוט משלב תינוקותו, מהווה בסיס רחב ואיתן לתקשורת עם ילדנו המשתטחים, הצורחים והבוכים ללא הרף מכל שטות. לעיתים חוסר תשומת לב רגעית לצורך או לרצון של הילד, בסיטואציה מסויימת, יכול לגרום לנו להיות חסרי אונים וחסרי הבנה לגבי מה הצית את האש וכבר לא נהיה מסוגלים מתחת לסבך הדמעות או הצרחות להבין מה רצה האוצר.

להבין סימנים

בעזרת שפת הטף, שיטה בדוקה, יעילה ומוכחת מחקרית מזה 30 שנה בעולם, ניתן לצמצם נקודות השקה כואבות, ניתן להיכנס לסיטואציה, גם אחרי שפספסנו את הנקודה הקריטית ועדיין להיות מסוגלים להבין מה קרה, ניתן להבין את ילדנו ומבלי שיאמרו מילה, כי הם יסמנו לנו זאת בצורה הכי ברורה ולנו תהיה האפשרות לתת פתרון מהיר ויעיל.

על מנת להמחיש את העניין אבקש שתעשו ניסוי קצר:

תארו לכם מצב בו אתם בוכים כי לא קיבלתם משהו שמאד מאד רציתם. התנהגו כמו ילד בן שנתיים הצורח ובוכה ואינו מסוגל לדבר, בקשו מבן זוגכם לשאול אותכם מה קרה, והמשיכו לצרוח ולבכות. אמרו לו מראש לנסות ולדובב אתכם ולנסות להבין מה קרה, תופתעו לגלות שכאשר כל כך בוכים קשה גם לדבר ולהסביר. שלא לדבר על ילד בן שנתיים שסף הגירוי שלו נמוך יותר משלכם, אי אפשר לומר להם להירגע...

עכשיו נסו לסמן בעזרת הידיים מה רציתם או מה קרה לכם, אם בהצבעה או ע"י הפניה של ידו של בן זוגכם, או בכל דרך פיזית אחרת, תיווכחו לגלות שיש פתרון מסמן ולא מילולי להסביר את אשר אתם רוצים בצורה מהירה יותר וברורה יותר. האם לא יותר פשוט כך? עכשיו דמיינו שהילד שלכם ידבר בסימנים ויוכל להסביר את עצמו בשעת משבר, זהו פתרון יעיל ומשמעותי.

כך בשפת הטף, ילדנו המתוסכל והבוכה מסוגל להביע את עצמו בעזרת סימנים מוסכמים, משך הזמן בו ייכנס לתסכול פוחת, משך הזמן בו אנו ההורים מבינים אותו מהיר יותר, ובגלל שיש לו את האפשרות להביע את עצמו (וגם לבכות) נותן לו כוח, ועם הזמן הילד לומד להשתמש בסימנים לתועלתו, ובוודאי על מנת להסביר את עצמו במצבים בהם קשה לו לעשות זאת מילולית, בכך אנו מפחיתים את תסכולי גיל שנתיים.

לילד שאינו מסמן, גם שלב ההצבעות ("הוא מצביע לי על מה שהוא רוצה"), שבו אנחנו עוסקים במשחק הניחושים האין סופי - "זה? לא! זה? לא! זה? לא", הוא מתסכל עד מאוד, (איך האמא הזו לא מבינה על מה אני מצביע... אוףףףףף).

בואו נעשה ניסוי נוסף, "משחק ההצבעות": בקשו מבן זוגכם לנסות ולהבין על מה אתם מצביעים ללא מילים. הצביעו על חפץ כלשהו הנמצא בתוך חפצים רבים, משהו שלא ברור באופן מיידי שאתם מצביעים עליו, בקשו מבן זוגכם לנסות להבין מהו החפץ שאתם מעוניינים בו. שמעו באוזניכם וסיפרו כמה פעמים הוא אומר את צמד המילים "את זה?" ונסו לראות תוך כמה זמן סבלנותכם פוקעת כי הוא לא מבין למה אתם מתכוונים ומתי נקודת התסכול שלכם מגיעה לשיאה. עכשיו כשסיימתם את הניסוי, נסו להיכנס לנעליו של פעוט בן שנה וחצי שלא מסוגל להביע את עצמו כמו שאתם מסוגלים ושומע כל הזמן "את זה?, את זה?, את זה?" ואין לו פתרון בטווח זמן סביר עבורו, האם לא יותר פשוט לתת לו את האפשרות להביע את עצמו?

אין ניחושים

לילד מסמן שלב זה כמעט שאינו קיים, מפני שיש לו את הכלים שהם סימנים מוסכמים מראש, והוא לא צריך להורות עם האצבע ואנו לא צריכים לנחש ולנחש ולנחש ולנחש, כי הוא מסמן עם האצבע או עם ידיו בדיוק למה הוא מתכוון והשלב המייגע והמתסכל הזה מסתיים ברגע ולא בעשרים רגעים ויותר. אין נקודת תסכול כואבת המתפתחת לבכי ולאכזבה משני הכיוונים, גם האמא שמחה שהיא מבינה את ילדה במהירות, וגם הילד מאושר שמבינים אותו ומטפלים ברצונות שלו במינימום זמן.

בגיל שנתיים, אחד מהתסכולים הרבים של פעוטות, הוא הצורך בלהסביר את עצמם באופן שלא ימשוך אחריו שאלות מיותרות ומבלבלות, אין זה דומה לקריאה בספר שכל ציור בדף מושך אחריו שאלות נוספות ובכך אנו מעמיקים את הידע של ילדנו, אלא באופן הבסיסי ביותר בחיי היום-יום, כמו היכולת לבקש בלבישת החולצה, ללבוש את החולצה עם ציור הדג ולא עם הציור של הכלב, או ברצון לבקש לאכול עכשיו משהו כי אני רעב אפילו שאכלתי לפני שעה, והיכולת להגיד אני רעב עכשיו.

היכולת להביע פעולות בסיסיות של הישרדות מבלי שיווצר מצב של תסכול וחוסר הבנה מצד ההורים, משפיע על הרוגע והשלווה הפנימית של הילד, כי הוא נאלץ להתמודד עם תסכולים בחוויות הבסיסיות שלו. תסכולים יהיו לו בדברים אחרים כמו בחוסר הצלחה במשחק קוביות ("אוף הקוביה הזו כל הזמן נופלת"), אם כי חטפו לו בגינה את הכף ("זה שלי!!!"), אם יש לו אח גדול והוא חוטף לו את הצעצוע שבדיוק הוא התחיל לשחק בו ("הוא לקח לי!|) ועוד. יש לו מספיק תסכולים הבונים את אישיותו ואופיו ואת הכישורים החברתיים וההתנהגותיים שלו, כך שאם יש לנו את האפשרות להקל עליו בחלק מתסכולי היום-יום אז למה לא לעשות זאת בעצם?

דבר חשוב ביותר שנותן לילדנו השימוש בשפת הטף הוא שיפור הביטחון העצמי. הוכח מחקרית כי ילדים מסמנים הם בעלי ביטחון עצמי גבוה יותר מאשר ילדים לא מסמנים, וההסבר לכך הוא פשוט: אנו מעניקים לילדנו כלי חשוב ומשמעותי בידיים שלו (תרתי משמע) כדי לשלוט במצב, נותנים לו כוח עצום להביע את עצמו במקומות שקשה לו, ואת היכולת לא רק להביע אלא גם לשלוט במצב מהכיוון העצמי שלו, וכל שנותר לנו הוא להבין אותו במהירות רבה יותר, להציב את גבולותינו בהתאם ולמצוא פתרון נכון מבחינתו ומבחינת אופיו למצב. אנו נותנים לו כלי להתמודדות נוחה וקלה יותר עם חוויות שעוברות עליו במשך היום ואת היכולת לספר לנו עליהן.

בסרט הקולנוע "תראו מי שמדבר", מייקי התינוק "מדבר" לאורך הסרט ומספר לנו מה הוא חושב על סיטואציות שונות, מה הוא חושב על אמא שלו או על אבא שלו, מה קורה כאשר לא מבינים אותו בכלל, איך הוא מרגיש, האם הוא רעב וכו'. עכשיו דמיינו אפשרות שבה הילד שלכם באמת יכול לדבר איתכם ולספר לכם דברים רבים מאוד שהוא עובר וחווה במשך היום, להיות מסוגל לשתף אותכם בחוויה נעימה שעברה עליו כמו – "אמא ראיתי פרפר בחלון", או "אבא תראה כמה גבוהה הג'ירפה".

שינוי בגישה ושימוש נכון בשיטה תסייע בגידול ילד חכם, מפותח, שלמד מהי תקשורת בריאה וחכמה, ילד שהוריו וסביבתו קשובים אליו – והוא מודע לכך ולכן גם יהיה מסוגל להיות קשוב לאחרים, ילד בעל ביטחון עצמי גבוה ויכולת הבעה גבוהה יותר, מחקרים שנעשו בארה"ב בשלושים השנה האחרונות גם מראים על אינטיליגנציה גבוהה יותר אצל ילדים מסמנים, וחשוב לא פחות - הורים מאושרים ורגועים יותר. הורים היודעים בדיוק, אבל בדיוק מה ילדם רוצה, ולא בערך ולא כמעט ולא על יד.

שימוש בשפת הטף להורים ולילדם, יכול להוות שינוי אמיתי בגישה המקובלת של "אני מבין את כל מה שהילד שלי רוצה..." לגישה שבה אנו גם מבינים לעומק את רצונות הילד, מסוגלים לשוחח איתו ומקיימים עמו תקשורת בריאה, מודרנית ושונה.

ובהקשר של גיל שנתיים הנורא... כל מילה מיותרת – הגיע הזמן להתחיל לסמן.