התפתחות השפה אצל תינוקות והשימוש בשפת הטף

תקשורת היא כלי חשוב בהתפתחות האנושית, מבחינה חברתית, בין-אישית, התפתחותית וטכנולוגית. העולם עשה צעדי ענק מהמצאת הדף וכלי הכתיבה ועד לתקשורת מקוונת ישירה. ברמת הפרט, התקשורת היא האמצעי העיקרי בעזרתה ניתן להעביר ולקבל מסרים, הנובעים מצורך, בין אם הישרדותי ובין אם רגשי או אחר. יש האומרים כי ללא שפה (שהיא מאבני הבניין של התקשורת) לא היינו מסוגלים לחשוב.

שפה היא מכלול של תנועות/הגאים המצטרפים למילים המייצגות רעיון/רעיונות ובונות משפטים, שמייצגים רעיונות מורכבים יותר. המילים למעשה הן סמלים מוסכמים של השפה, והן תלויות בחברה, בגיאוגרפיה, באקלים ולמעשה בכל מה שסובב את דוברי אותה השפה, אבל חוקיות השפה היא אוניברסלית. בשפות שונות יש מילים שאינן קיימות בשפות אחרות כי אין בהן צורך. לדוגמה, לאסקימואים כ-20 מילים המתארות "שלג" ואף לא מילה אחת המתארת מזג אוויר חם. לעומתם, אנחנו מכירים מגוון מילים לתיאור מצבי מזג אוויר חם – שרבי, אביך, חום כבד, רוח קדים ועוד. ייתכן שאילו היו בידינו מילים לטעמים או צבעים נוספים, אופן החשיבה שלנו היה משתנה, אבל העיקר הוא, שהיינו מסוגלים לתאר את תחושותינו בדיוק רב יותר.

תינוק הלומד את העולם הוא כמו תייר בארץ זרה שתושביה דוברים שפה אקזוטית. הוריו הם המתורגמנים שלו והם עונים על צרכי ההישרדות שלו. כיצד אנו, כתיירים, מסתדרים בארץ זרה? אנו נסמכים בד"כ על שפה בינלאומית, מחוות ידיים והבעות פנים. אם נסיר מהמשוואה את השפה (ובכך נשווה את מצבינו לתינוק שבדוגמה) נישאר עם מחוות ידיים, הבעות פנים וצרחות (במקום שפה). כמובן, הצרחות ישרתו אותנו במצבים קיצוניים של חוסר הבנה מוחלט והפניה חוזרת לשירותים ע"י מארחינו כשאנחנו רעבים ועייפים.

עד שנלמד את השפה, אנחנו נעזרים במחוות והבעות פנים – ישנן מחוות אוניברסליות אינטואיטיביות הקיימות בכל התרבויות, וגם אם המחווה לא נראתה לפני כן, לרוב היא הגיונית ותובן במהרה (למשל, כדי לאכול נסמן באמצעות הבאת אצבעות הידיים אל הפה). על בסיס ההיגיון הזה נבנתה שפת הטף לתינוקות. כתיירים בארצם הם זקוקים למדריכים צמודים (ההורים והמטפלים). הם ירכשו את השפה במוקדם או במאוחר, אבל בדרך אנחנו יכולים לעזור להם, ע"י שימוש בסימנים מוסכמים מראש, שקל לתינוקות לבצע. שפת הטף תסייע לתינוק בהעברת המסרים שלו לעולם – בין אם מדובר בסימני הישרדות דוגמת "לאכול", "לשתות", "חם" או "קר" ובין אם מדובר בסימנים חווייתיים דוגמת חיות וטבע.

התפתחות השפה

מבחינה אבולוציונית, בני האדם הם היצורים היחידים המתקשרים בינם לבין עצמם ע"י שימוש בשפה כפי שהוגדרה לעיל. בע"ח שונים גם כן משתמשים בקולות על מנת לתקשר, אבל אינם יוצרים שפה ממשית. בהנחה שמוצא האדם מן השימפנזה, ניתן לומר כי צורת ההגייה הבסיסית של הולכי על שתיים המוקדמים הייתה זהה או לפחות דומה לזו של השימפנזים. ההבדל העיקרי נעוץ בשימוש באברי הדיבור – בעוד שהשימפנזים ודומיהם משתמשים כמעט בלעדית בגלוטיס ליצירת קולות הבעה (החלק של בית הקול הקשור ליצירת הקול) ומעט בשפתיים, בני האדם משתמשים בלשון לחיתוך הקול ליצירת עיצורים דוגמת: ז, ל, נ, ס, ת (הדבר נכון לכל השפות בעולם).

בשלוש השנים הראשונות לחיים, המוח מתפתח בצורה אינטנסיבית ביותר. עקב כך, שנים אלו הן שנים קריטיות בהתפתחות השפה והדיבור אצל בני אדם. התפתחות השפה הינה אידיאלית במיוחד בסביבה עשירה בקולות, מראות, וחשיפה מתמדת לדיבור ושפות של אחרים. ישנן מספר תקופות הנחשבות ל"קריטיות" מבחינת התפתחות השפה בחיי התינוק והילד. תקופה אחת מתרחשת בגיל כמה ימים, התינוק מגלה שבכי יכול להביא מזון, לנחמה ולחברה. בשלב הבא, עם הבשלת מערכת הקול והדיבור, התינוק מתחיל להגות הברות, הכוללות תנועות בעיקר. בערך בגיל 6 חודשים, התינוק יחל במלמול של ממש, הדומה בהגייתו, בטון ובמקצב לשפת האם של אדם בוגר.

כדי לבצע בעצמו את הדיבור המילולי של הסובבים אותו על התינוק להיות מסוגל לבצע "הדהוד" שמשמעו חזרה על קולות וצלילים המושמעים בשפה המדוברת. כנ"ל לגבי שימוש בשפת הטף – על התינוק להיות מסוגל לבצע חיקוי מוטורי. על ההורה/מטפל לחזק את ההדהוד, בין אם היה ספונטני (התינוק הגה/סימן בטעות) ובין אם היה מכוון (התינוק חזר על הפעולה שנעשתה ע"י ההורה/המטפל), ובכך לעודד את ניסיונות התקשורת של התינוק. לרוב, התינוק אינו מחקה את המילים שאנו מבטאים (לפחות לא בהתחלה) אלא הוגה אותן באופן אקראי כאשר הוא לומד את מרכיביהן. התגובה החיובית של ההורה/המטפל ל"מילה" שנאמרה היא זו שמעודדת אותו להמשיך ולהגות אותה.

ההתפתחות השפתית בנויה על דרישות והבנות כבסיס לבניית שיחה. בתחילה התקשורת, התינוק מביע את צרכיו באמצעות בכי ובהמשך המלמולים האקראיים הופכים למילה/סימן המובנים לסביבה. הדרישה, ככוח מניע, היא למעשה הבסיס ליצירת השפה. דוגמה לא מילולית לדרישה היא הצבעה על חפץ מסוים, אותו רוצה התינוק. במצבי דרישה קל לנו ללמד את התינוק את השפה, מאחר שהכוח המניע הוא בשיאו. אם לתינוק יש יכולת הדהוד סביר להניח שהוא יהדהד את המילה/הסימן המתאימים לאחר הצגתם (אמירת המילה "חלב" לתינוק רעב, וסימון במקביל).

עם הסיפוק יש ירידה בכוח המניע ולכן בשלב זה נתקשה להוציא מהתינוק הדהוד.בהמשך, התינוק לומד לקשר בין המילה לעצם/פעולה, ולכך אנו קוראים "הבנה". למעשה, בשלב זה אין צורך בכוח מניע גבוה על מנת שהתינוק יהגה/יסמן את המילה או הרעיון בבסיס הבנתו. אם בשלב הדרישה עליו להיות רעב על מנת להביע את רצונו במזון הרי שעכשיו אין בכך צורך, ולמעשה הוא יכול לומר/לסמן "חלב" כשלמעשה כוונתו היא – "הנה בקבוק החלב".

מאחר שהפעילות המוטורית מתפתחת מהר יותר מהיכולת השפתית, סביר להניח שהתינוק "יהדהד" סימנים הרבה לפני הגיית המילים (כל עוד המילים אינן פשוטות ונחוצות באופן שוטף, כמו אבא/אמא). שפת הטף נלמדת במקביל לשפת האם, ואנו מבצעים את הפעולות הנדרשות (ר' להלן) על מנת שיוכל ללמוד בעצמו את התינוק את שפת אמו, ולכן המסקנה המתבקשת היא שהתינוק יקדים בסימון המילים טרם הגייתן.

כחלק מתהליך הלמידה, חשוב להגות נכון את המילים למרות שכבר הוכח כי צורת דיבור תינוקית ממלאת תפקיד חשוב בלימוד השפה. בהגייה תינוקית, המבוגר "מושך" את המילים, מגזים את הדיבור והבעות הפנים ובכך מקל על הלימוד. על השפה להיות חלק מהיומיום, יש לדבר אל התינוק ולהסביר עבורו כל פעולה שאנו עושים. הדיבור השוטף אליו הוא זה שיסייע לו בהבנת השפה. 

אבני הדרך

אחד מסימני הדרך המובהקים ביותר בגדילת התינוק היא התפתחות הדיבור שלו. באופן כללי, תינוקות מבינים תחילה את השפה (receptive speech) ורק לאחר רכישת המיומנויות הנדרשות הם מסוגלים לדבר ולהתבטא באופן עצמאי (expressive language).

• עד גיל 3 חודשים – התינוק מזהה את קול אימו וממלמל קולות (תנועות).
• עד גיל 8 חודשים – למלמולים ה"תנועתיים" נוספים עיצורים, והתינוק מסוגל לבטא ביטויים כמו "בה-בה" ו"מה-מה", אך עדיין אינו מסוגל לשייך את הביטוי לגורם מסוים.
• עד גיל שנה – הפעוט משייך ביטויים מסוימים לגורם הנכון ("אבא" לאביו וכו'). בנוסף, הוא מסוגל להישמע להגיב למשפטים קצרים בעלי צעד אחד ("תן לי", "אני לא מרשה!" וכו').
• עד גיל 15 חודשים – בעל אוצר מילים של עד כ-10 מילים, ומדבר בגי'בריש מהולה בשפת אמו.
• עד גיל 18 חודשים – הפעוט מסוגל לבצע הוראות בנות שני צעדים ("לך לחדר והבא את הצעצוע) ואוצר המילים שלו מתרחב.
• עד גיל שנתיים – הפעוט מסוגל ליצור משפטים קצרים, בני מילים בודדות.
• עד גיל 3 – הילד מרכיב משפטים ארוכים יותר, מבצע הנחיות פשוטות וחוזר על מילים חדשות ששומע משיחות אחרות.
• עד גיל 4 – הילד מבין את רוב המשפטים הנאמרים, יחסיות (מעל, מתחת וכו'), יודע לומר את שמו, גילו ומינו. זרים מבינים בקלות את מה שהילד אומר.

יתרונות שפת הטף

הורים רבים חוששים מעיכוב בהתפתחות תינוקם בכל התחומים כגון: זחילה והליכה, אכילת מוצקים, גמילה מחיתולים וגם דיבור והתבטאות. אחת השאלות המרכזיות שעולות אצל הורים (וגם אצל החוקרים העיקריים בתחום) היו – האם שימוש בשפת הטף לא עלול לעכב את התפתחות הדיבור? האם הקניית הסימנים, לא עלולה למנוע מהתינוק להשתמש בשפה, שהרי כבר רכש אמצעי תקשורת חלופי?

לפי הASHA (American Speech-Language-Hearing Association) כדי לעודד את התפתחות הדיבור אצל תינוקות עד גיל שנתיים יש לבצע מספר פעולות שונות.

• לעודד את התינוק להגות ולמלמל הברות שונות.
• לחזק את ניסיונות התינוק בתקשורת ע"י מבט וקשר עין, תגובה מילולית והדגשת/הבלטת תבניות דיבור (כמו עלייה בטון בסוף שאלה).
• לחקות ולהדגיש הבעות פנים.
• ללמד את התינוק לחקות את פעולת המטפל – מחיאות כפיים, מתן נשיקות, ומשחקי אצבעות ("עכביש קטן" וכו').
• לדבר אל התינוק באופן קבוע, ולהסביר לו את הפעולות הנעשות תוך כדי עשייתן.
• זיהוי צבעים, ספירת עצמים.
• שימוש במחוות דוגמת נפנוף לשלום, להדגשת המסר.
• להראות בעלי חיים ולחקות את קולם, כדי לקשר בין הקול לעצם.
• לשים לב ולהגיב לניסיונות התקשורת של התינוק.
• להתמקד במילה מסוימת שהתינוק אומר ולהרחיב את הדיבור עליה – "איפה אמא? הנה אמא! אמא הולכת לרגע לחדר השני ומייד חוזרת".
• להקריא לתינוק, להסביר את התמונות בספר.

כמעט כל ההמלצות מיושמות כשאנו משתמשים בשפת הטף. בעת שימוש בשפה, באופן טבעי אנו מקדישים תשומת לב מירבית לתינוק ומקפידים לשמור איתו על קשר עין. העברת המסר באמצעות שפת הטף מתאפשרת בזכות קשר העין שיש עם התינוק. ההורים/המטפלים בסביבת התינוק מחכים בקוצר רוח לסימוני התינוק – אם התינוק עדיין לא מסמן אנו ממתינים לפעם הראשונה. אם התינוק כבר מסמן, אנו בטוחים ביכולתו לתקשר איתנו באופן הזה ולכן מחפשים את הסימן בזמן תקשורת. "ההמתנה" הזאת מבטיחה את מירב תשומת הלב לניסיונות התקשורת של התינוק. כדי לחזק ולעודד את הסימן/הדיבור, יש להגיב לניסיון התקשורת של התינוק.

בעצם השימוש בשפה, אנו חושפים את התינוק לעוד ועוד סימנים – ע"י התבוננות בבעלי חיים, קריאה בספרים, דיבור תוך כדי עשיית פעולות ועוד. הידיעה כי השימוש בשפת הטף קל לתינוק מהדיבור, החיזוק החיובי שניתן לנו כשהוא כבר מסמן והתקשורת שנוצרת מרחיבה את אוצר הסימנים שאנו מעניקים לתינוק. מבלי לשים לב, עם השתכללות מערכת הדיבור, התינוק למעשה "יעתיק" את אוצר הסימנים שלו למילים. למרות שקל לתינוק לסמן לפני שהוא מתחיל לדבר, אין לו כל מוטיבציה להמשיך לסמן כשהוא כבר רוכש את המילה. ההגייה המילולית, לאחר שנרכשה, קלה יותר מהסימון המוטורי, ולו רק בזכות העובדה שאין צורך בקשר עין מתמיד והוא, התינוק יכול להסב את תשומת ליבנו גם אם אנחנו מצויים בחדר השני.

אחד מהיתרונות הבולטים של שפת הטף הוא בהפחתת התסכולים המלווים כל תינוק והורה בדרך. ידוע כי תינוקות מבינים מגיל צעיר, בד"כ סביב גיל 6 חודשים, את הנאמר להם, אך אין הם יכולים להגיב מילולית מאחר ויכולתם השפתית מוגבלת. יכולתם המוטורית, לעומת זאת, מפותחת הרבה יותר. מי מאיתנו לא נתקל בתינוק בן 7 חודשים שיודע לעשות ביי ביי, למחוא כפיים, להניד לא עם הראש? כל אלו הם דוגמאות לסימנים המלווים אותנו באופן יומיומי. שימוש קבוע בשפת הטף יוכל להקל על התינוק בתקשורת עם הוריו והמטפלים שסביבו. הוא יוכל להביע את רצונו מבלי שננחש ניחושים-אין-קץ, לשתף אותנו בעולמו ובחוויות שהוא עובר ולהראות לנו מה מתרחש מזוית ראייתו. מסתבר כי התינוקות אינם מחקים אותנו והם חווים מלידה קשת רחבה של רגשות (שאנו מסוגלים לזהות ולשקף בפניהם ובכך להעניק משמעות לרגשות). תינוקות בני חודשים ספורים מזהים שינויים קלים בתבניות מורכבות (דוגמת פנים), הם חשים אמפתיה (ולכן תינוק יבכה ליד תינוק אחר שבוכה), וכמובן תסכול כשצורכיהם אינם נענים. המסקנה המתבקשת היא שתינוקות חווים רגשות ותסכולים שגם מבוגר חווה אבל אין להם את הכלים להתמודד עם אותן תחושות. לכן, תינוקות לא מעטים מגיבים בכעס, בכי, בעיטות ונשיכות כשהם מתוסכלים.

בניסוי שנערך בפיקוח אוניברסיטת אוהיו בשנת 1999, השתמשו גננות במעון לבני 6 שבועות ועד 36 חודשים במספר סימנים משפת הסימנים, על מנת להפחית את התסכולים הנלווים בהבנת התינוקות. החשיפה של התינוקות לשפת הסימנים החלה מגיל 9 חודשים. חלק מהתינוקות רכשו 25-30 סימנים והגננות דיווחו כי השימוש בשפת הסימנים הקל עליהן ועל התינוקות בתקשורת.

בסיכומו של דבר, שימוש בשפת הטף מועיל לתינוק ולמטפלים שסביבו. השפה נועדה בראש ובראשונה לתינוק, ולכן חשוב ללמד סימנים המתאימים לגיל התינוק ולצרכיו (אין טעם ללמד תינוק את הסימן "חלב" אם הוא כבר נגמל מבקבוק או משד).

התפתחות מוטורית מהירה מהתפתחות שפתית, וזה מותיר חלון זמן גדול לתקשורת בלתי מילולית. גם כאשר התינוק רוכש מילים ומגדיל את אוצר המילים שלו, הוא יוכל ללמוד סימנים נוספים, ואוצר המילים שלו יהיה מורכב מביטויים מילוליים ומסימנים.

סימנים חוויתיים וסביבתיים ישמשו את התינוקות בשיתוף בעולמם, דבר שיקל על תהליך הלמידה, מאחר והתינוק פנוי מבחינה רגשית וקוגניטיבית לקבלת מידע שהוא מחפש אותו (כוח מניע גבוה). לא נוכל למנוע תסכולים ואכזבות באופן מוחלט מהתינוק, ויש שיאמרו כי על התינוק לחוות את אותם רגשות על מנת ללמוד להתמודד איתם בעתיד. אבל, נוכל להקנות לתינוק כלי תקשורת שיסייע לו בהעברת המסר, שיקל עליו בהתמודדות עם הקושי. למידה והתמודדות עם מצבי תסכול כוללת תקשורת בתוכה והבנת הסיטואציה. דרך שימוש בשפת הטף, התינוק יהיה רגוע יותר ולכן יהיה מסוגל לקלוט את המסרים שאנו מנסים להעביר (לא להרביץ/לנשוך וכו').

אין חשש שהתינוק יסמן ולא ידבר. מחקרים ארוכי טווח שנערכו על תינוקות שומעים להורים חירשים ועל תינוקות שומעים שעשו שימוש בשפת הסימנים הוכיחו מעל לכל ספק כי אין עיכוב בדיבור ואף להיפך. תינוקות מסמנים מקדימים לדבר לעומת חבריהם שאינם מסמנים (יכול להגיע עד לפער של כמעט שנה ביכולות מילוליות).

תוצר לוואי חיובי בשימוש בשפת הטף הוא תשומת הלב המירבית שמקבל התינוק, בזכות התמקדות בלימוד ובהבנת הסימנים שהתינוק עושה. עבור גברים יש לכך משמעות גדולה. בד"כ אבות מתחברים לתינוק בשלבים מאוחרים יותר של ההתפתחות, בניגוד לאמהות שמרגישות חיבור ומחוייבות בשלבים מאד מוקדמים (חלקן אף בהריון). לאבות קל יותר להתייחס לתינוק כשהוא מגיב. בגיל 6 שבועות לערך, מתחיל התינוק לחייך את חיוכו החברתי, חיוך המצביע על תהליכי היפרדות מהאם. בתהליך הזה נוצר "מקום" לאב, מקום אליו קל לו להתחבר בזכות יכולת התקשורת החדשה של התינוק.