כיצד לומדים תינוקות לדבר?

רוב התינוקות לומדים את שפת האם שלהם, את שפת הסביבה, גם כשמבוגרים, הלומדים אותה כשפה שנייה או כשפה זרה, יגדירו אותה כקשה ביותר ללמידה.

כל מי שלומד לדבר חייב להשתמש בקולו שלו כדי להפיק את הצלילים המרכיבים "מילים". כל תינוק המכיר צלילים יודע שהמילים נאמרות על ידי קולות ואפשר להגיע אליהן רק אם מתעלמים מכל התוספות הקוליות ורעשי הרקע שאינם שייכים למילים. לכן, שום תינוק לא יחקה את הקולות שהוא שומע, אף שהוא מסוגל לעשות זאת, ותחת זאת הוא יתרכז בבחירת מילים מדברי הדוברים אליו ויטמיע אותם בקולו, שהופך כעת למכשיר ההתקשרות שלו.

אולם גם התינוק  אינו יכול להימלט מן העובדה שלמילים אין שום משמעות משל עצמן. הן שרירותיות לחלוטין, אם כי במקרים מסויימים הן נוצרות מצירופים של צלילים בעלי מקור גופני כלשהו. העובדה שלמילים אין כל משמעות משל עצמן מוכחת מייד כאשר אנו מקשיבים לשפה שאיננו מכירים. כל הלומד שפה צריך ללמוד, שלשפה חייבות להיות תחילה משמעויות שאפשר להתייחס אליהן. אפשר שהגשר המחבר את הדיבור עם השיחה הוא מקרי בלבד, כפי שקורה לכולנו. התינוק, המתאמן בצלילים ובחזרה עליהם, מפיק לעיתים רצף של דאדאדא, מאמאמא, או אבאבאבא. מבוגר שישמע אותו יגיב: "הקשיבו, הוא אומר אמא או אבא!". והמבוגר באמת מאמין בכך. ואז מקיפה כל המשפחה את התינוק ומבקשת ממנו לחזור על הצליל שהשמיע, אותו צליל שהוא התאמן בביצועו, ושהוא מוּדע לו בהחלט.

כך מובאת למודעות של התינוק העובדה, שאוזניו מסוגלות לזהות לא רק שביטא בפיו אלא גם מה שביטאו פיותיהם של אחרים. עתה הוא יוכל להשתמש בצירוף של קשת הצלילים שבנה, כדי לנתח את מה שהוא שומע מפי הסובבים אותו. הוא גם יכול לנסות לעצב את הקולות שהוא מפיק, כך שישמיעו את הצלילים שאחרים משמיעים לו. אפשר, שהקולות המקוריים שהשמיע אינם אלא חיקויים של קולות אלה.

להג תינוקות הוא אמנם העתקה לא נאמנה של הצלילים הנשמעים, אך זו העתקה נאמנה מאין כמוה מבחינה זו שהיא משקפת את מירב יכולתו של המדבר. העובדה, שתינוקות כה רבים שואבים מן הסביבה את אותן המילים ה"מעוותות" אינה יכולה להיות מקרית. כשם שאי אפשר לייצר אותיות שיניות בלי שיניים, כך אין האדם יכול לבטא את מה שאינו יודע כיצד לבטא. לכן, התינוקות, שעושים כדרכם את מה שהם יודעים, מבטאים רק מה שהם מוציאים בצלילים שהם שומעים – אותם מרכיבים שהם מסוגלים לזהות באמצעות אוזניהם וגרונם.

אבל מאחר שקשת הצלילים מתרחבת, וההקשה מתחדדת, התינוקות מתקנים את עצמם ומשפרים ללא הרף את ביצועיהם. השיפור הזה הוא רצוני. חלק מן המילים של הסביבה מבוטא במדויק ומיד. כך עם מילים שהן בבחינת הברות חוזרות כגון "אבא" או "אמא". מילים אחרות מציעות מתוך עצמן את הדרך שבה יבוטאו, והתינוקות מנסים, תוך שימוש בנשימה, להפיק את מה שאוזנם קולטת ופיותיהם מסוגלים ליצור. ואילו מילים אחרות הם אפילו אינם מנסים לבטא, כי המערכת הניתוחית שפיתחו עדיין אינה מסוגלת לזהותן.

התינוקות, שכבר קלטו דברים כה רבים במערך המורכב של העולם הסובב אותם, מסוגלים גם להבחין, שצלילים מסוימים מלווים תכופות בתנועות יד אופייניות. למשל, "תן לי", "לא", "קח את זה". מלווים לעיתים קרובות בתנועות, המושכות את תשומת ליבו של התינוק. הוא בוחן את הבנתו על ידי הצעת גירסה משלו לצלילים אלה, וממתין לתגובה.

משיצא לדרך זו, רוכש התינוק בקלות את מה שניחש במדויק ובחן לשביעות רצונו, והוא יכול להרהר כיצד עשה זאת ולאלו תוצאות הגיע.

תינוקות הלומדים לדבר יודעים, שעדיין אינם יודעים את כל התשובות, והם אינם מעמידים פנים שהתשובות הללו ידועות להם. התינוק בוחר בלמידה ישירה – ולא בניסוי וטעייה או בלמידה מקרית – המביאה לו תגובה על כל קטע של התקדמות, וגורמת לו לדעת, שהשיג מטרה מוגדרת.

כך קורה, גם כשלמידת השפה אינה מטרת המבצע. הגמישות של מעורבות ההכרה בפעולת הלמידה היא כה גדולה, שניתן להסיטה בלי כל קושי לנושא מעניין אחר. (מי לא ראה כשטחיות או כחוסר בגרות את הקלות, שבה ילדים צעירים עוזבים עיסוק אחד ועוברים לעיסוק אחר? כושרם זה של התינוקות, ולעתים גם של ילדים גדולים יותר, להזדהות מיידית עם מטלה כלשהיא, הוא מכשיר חשוב ביותר בתהליך הלמידה, ועל כולנו להכיר בו ככזה.

רצף של מילים בזמן מציג דרישות אינטלקטואליות רבות. עלינו לשמוע כל מילה בהגיעה אל האוזן, להטמיע אותה בתוכנו תוך כדי המעבר למילה הבאה, לעשות זאת מספר פעמים עד לסיום המשפט, ולאחר מכן לשמר את המשפט כולו בזיכרון כדי להבין את משמעותו. משקלטנו את משמעות המשפט, אין לנו עוד צורך לזכור את המילים, ומתחדש איסוף האנרגיה למטלה הבאה. אם זה מה שעל כולנו לעשות כדי ללמוד שפה, גם התינוקות צריכים לעשות זאת כך.

האופן שבו תינוקות מוצאים פתרון לאתגר הדיבור, אופייני למיומנויות שלהם. הם מתחילים במשפטים בני מילה אחת. "לא" הוא משפט נוח במיוחד, שכן הוא מעביר משמעויות ובו בזמן מגן על התינוק שביטא אותו מפני הסביבה האוהבת, ומאשר, שהוא אדם עצמאי, בעל רצונות משלו. תינוקות משתמשים באופן שיטתי ב"לא" גם כדי לגלות מה מסתתר מאחורי הצלילים השרירותיים המרחפים באוויר.

מאחר שהדיבור קשור בזמן, ומאחר שהוא רק מכשיר למשתמש בו לבטא משמעות, לומד השפה – שהחמיץ משהו בשיחה – חייב להפעיל אסטרטגיה כלשהי, שתאפשר לו להשלים את מה שהחמיץ. "לא" הוא בדרך כלל אחד המכשירים העובדים לרשותו להעלאת הנושא מחדש. בדרך כלל, אם הכל כשורה והוא מרוצה מן האינטואיציה שלו, ויכול להמשיך בעיסוקו הקודם, הוא לא ישתמש בו. אך כיצד עוד יוכל לתפוס מה שנאמר כבר? בשלב מוקדם של למידת הדיבור, הוא גילה, שחזרה על דברים שנאמרו היא מכשיר העומד לרשותו. כעת יוכל להשיג זאת מאחרים, על ידי ביטוי ההברה הפשוטה "לא".

במהלך חילופי הדברים, שתחילתם ב"לא" כזה, התינוק והמבוגר עוסקים בדו שיח בעל משמעויות שונות לשני הצדדים. בעוד המבוגר מתרכז במסר, התינוק מתרכז במכשיר שמעביר את המסר. הסביבה, שאינה מיטיבה להכיר את דרכי רכישת הידע שברשות הילד ומתעלמת מן המטלה האדירה הניצבת לפניו, אינה מעונינית לסייע לו, ותכופות אף מפריעה לו על ידי פירוש פעולותיו כסרבנות פשוטה. בשלב מאוחר ייתר יתפוס ה"מה" את מקום ה"לא", ויהפוך אף הוא מכשרי בידיו של ילד מנדנד להרגיז את הוריו.

ילדים בוחרים לבטא מה שהם יכולים, ועל ידי אימון במה שנוח להם הם רוכשים להם חדירה להתאמה שבין הצליל למשמעותו. הסביבה, נלהבת מן ההישג הגדול, מגיבה בהתלהבות למשמע הצלילים, הקשורים למה שנחשב ההקשר הראוי שלהם. סובלנותה של הסביבה מסייעת מאוד לתינוק, שכן מרגע שנקבעה ההתאמה בין הצליל למשמעות, ואיפשר לתינוק להסיט את תשומת ליבו מן המטלה שבה עסק, הוא יכול להשתחרר ולהמשיך במטלה של שיפור התבטאותו.

את כל העבודה הזו התינוק חייב לעשות בכוחות עצמו. התמיכה הטובה ביותר שההורים יכולים להעניק לילדיהם בתחום זה, היא הגישה, שכל מה שבא מצד התינוק כמוהו כנס, ויש לקבלו בברכה. במשפחות עם יותר מילד אחד, תכופות יפנו ההורים אל הילד הגדול כדי שיסייע להם לפענח את מה שהצעיר פולט בזמן למידת הדיבור. הפיענוח הזה בין ילדים אפשרי, בגלל המודעות שנותרה בילד הגדול יותר משלב תהליך למידת הדיבור, מודעות שמתפוגגת והולכת עם הזמן.

בלמידת השיחה קיימים פעילות יצירתית רבה ומיגוון גדול מאוד של פתרונות לבעיה של רכישת שפה. אילולא היה החופש חלק מעסקת חבילה זו, ייחודם של בני האדם לא היה נשמר. הנסיבות, לגבי כולנו, משתנו מידי יום. הדברים שאנשים אומרים הם בלתי צפויים וכך גם הדרישות העולות מכל מצב ומצב. משום כך, אין בנמצא תוכנית למידה אחת לכל הילדים, גם לא לכל הילדים באותה משפחה.

אף שבסופו של דבר הם לומדים לדבר באופן דומה למדי, ילדים מתחילים לדבר בגילים שונים ומגיעים לכך בדרכים שונות. הם משתהים זמן רב יותר מאחרים בתחומים מסוימים, ככל שהם מוצאים בהם דברים מעניינים יותר.

המבוגרים מתקשרים באורח מילולי בלי הפסקה, והם מספקים לכל ילד מספר גדל של הזדמנויות להיחשף וללמוד, שהצלילים שהוא שומע מפי המבוגרים הם לעתים מסתוריים ואינם קשורים לשום דבר שהוא ראה או קלט, ולפעמים אף אינם תואמים את הדברים שבהם הבחין.

דוגמה לכך היא שמות העצם. הילד יכול, למשל, לשייך את המילה "כלב" אל בעל החיים שאליו הוא רגיל, ואת המילה "כוס" אל החפץ המשמש את כולם בזמן הארוחה. אבל הוא יכול גם להבחין ש"תאכל" מושמע תמיד כשמישהו רוצה להאכיל אותו, ואף שאינו יכול להשתמש בעצמו במילה זו, מכיוון שהוא אינו מאכיל אחרים, האפשרות פתוחה לפניו לוודא את פירושה. הוא מעמיד את סביבתו במבחן בכך שהוא מסרב שוב ושוב לפתוח את פיו, ואז הוא מבחין שלא רק אמו המנסה להאכילו חוזרת על המילה, אלא גם כל מי שעומד מולו ומבחין בסרבנותו.

ככל שהתינוק ממשיך לעמול על שיוך משמעות למילים שאין להן משמעות לכשעצמן, וממיין לעצמו את המילים המשויכות לחפצים ואת אלו המשויכות לפעולות, הוא לומד להתייחס לדיבור במגוון של דרכים. הוא לומד לפרש את ההדגשות במשפט ואת הנגינה המשתנה של השפה.

התינוק יגלה, שלצורך הדיבור (כלומר, כדי להפיק את הרכב הצלילים שמפיקים הסובבים אותו) עליו לסנתז את המרכיבים שאלינם יגיע בנפרד. רק סינתזה כזו מאפשרת לו לדעת, למשל, שצורת הציווי של פועל דורשת שיגיב על פקודה, כמו למשל לפתוח את פיו ("תאכל!"), להניע את כל גופו ("בוא!"), ולכופף את ראשו כשחופפים את שערו ("תכופף את הראש"). הדגשות הקול מעורות מודעות לצורה המילולית (במקרה זה ציווי) ולצליל המסוים המתיחס לפעולה מסוימת.

תפיסת חפץ כלשהו כשייך לקבוצה גדולה יותר – נאמר ש"קולי" הוא כלב וגם "פודל" הוא כלב – אפשרית הודות לעובדה, שאנו מכירים רק קבוצות של רשמים הנתפסים כשייכים זה לזה. את תפיסתנו לגבי חפץ כלשהו אנו מבטאים רק במידת הדיוק המאפשרת לייחס אותו לכל הרשמים האחרים הקשורים אליו. הקשר ה"רופף" הזה משוייך ספונטאנית למילים, ונטמע כתכונה בלתי נפרדת מאוצר המילים. זוהי אסוציאציה נחוצה. מילים נתונות לשינויים קוליים שאינם משפיעים על משמעותן (למשל, כשהן משמשות לאזהרה, לאיום או להבטחה). כל אלה מלמדים את התינוק לשים לב לכל המרכיבים המעבירים משמעות או המשפיעים עליה, ותורמים לכובד המטלה העומדת בפניו – אך גם מוסיפים עוצמה למכשיר הנבנה והולך בידיו.

משהבין הילד כי הדיבור הוא מכשיר ביטוי יעיל, הוא ישתמש בו באופן אחד בהתייחסו לחוויות העבר, ובאופן אחר בהתייחסו לעתיד. כל ילד, כמו כל מבוגר, יודע מתי הדבר שעליו מדברים מאוזכר מן העבר, לעומת נתפס בהווה, והדבר יעורר את תשומת ליבו למילים המתייחסות לעבר או לעתיד, והוא יפתח רגישות לזמנים המשמשים בשטף המילים. מילות ההתייחסות, המשמשות בשפה שוב ושוב, הופכות לטבע שני. אמות המידה לגבי רמת הדיבור תופסות את מקומן של אמות המידה של המודעות. צליל מסוים, הטמון בין הצלילים שיוצרים משפט, מעורר את רוחו הפנימית של המשפט, התואמת את המשמעויות הקשורות בו. כך נדחה את המשפט "להתראות אתמול" ונקבל את המשפט "להתראות מחר", אף שלשני המשפטים אותה צורה תקפה.

לגבי ילד צעיר, כמו לגבי המבוגר, השינויים הפנימיים של ה"עצמי" הם ההופכים משפט ל"נכון" וזה מה שמאפשר למשפט לעבור את הביקורת הפנימית, שהפכה את אמות המידה למנגנון של תגובה אוטומטית. אמת המידה האמיתית לידיעת השפה היא היכולת לשנות משפטים נשמעים לכלל משפטים נכונים אך שונים מאוד, שאותם צריך המדבר לומר כדי להעביר מסר זהה.

תינוקות לומדים לדבר כי הם עושים את כל הדברים הנכונים בהתאמה לשאר המבחנים של העולם הסובב אותם. הם תופסים את האמת, ויודעים שמילים הן תוויות, שאין לבלבל עם המשמעויות המיוחסות להן.