סיפור ההנקה של יואב

אחרי התעקשות והמון קשיים בדרך, הגענו להנקה מלאה

הדפס

שמור

שתף

הסיפור נכתב כיום, כשיואב בן 13 חודש. לכן, אם פה ושם אני לא זוכרת פרטים, או לא מדייקת בתאריכים, אתכם הסליחה.

יואב נולד בבילינסון בניתוח קיסרי אלקטיבי בשל מצג עכוז. ב- 8:00 בבוקר ניתחו אותי, ולאחר הלידה וחדר התאוששות העבירו אותי למחלקה, אבל לא היה מקום בחדר בו שמים נשים אחרי קיסרי, לכן חיכיתי על האלונקה באיזה חדר (שלא היה שלי) שאליו לא רצו להביא לי את התינוק (מפחד שעם הרעידות שלאחרי ההרדמה אני אפיל את התינוק מהאלונקה).

רק ב- 14:00 לאחר שנכנסתי לחדר והועברתי למיטה, סוף סוף יכולתי לפגוש את יואב שלי כמו שצריך (אם לא מחשיבים את השנייה שראיתי אותו בניתוח). בדיעבד התברר, שכבר בשעות האלה יואב קיבל בקבוק של תמ"ל.

התחלתי להניק באותו יום. ההנקה הלכה לא רע (יועצת ההנקה הייתה ממש מרוצה מ"איך שהוא תופס"). יואב היה קצת ישנוני בימים הראשונים וממש נלחמנו להעיר אותו לאכול. בשני הלילות הראשונים יואב קיבל תמ"ל. לילה ראשון, כי לא יכולתי עדיין לקום – קטטר וכאלה (ואפשר להניק שם רק בחדר הנקה), ולילה שני כי לא הרגשתי כ"כ טוב. בימים הוא ינק מעולה.

ביום השלישי, לקראת הערב, התחילו ליואב גזים (להערכתי בגלל התמ"ל), שממש קשה לתאר הילד הוציא אוויר מכל כיוון אפשרי. גרפסים שיהוקים, פלוצים (סליחה) - ממש ראו שהוא סובל. הוא צרח ככה שכל המחלקה שמעה אותו. ניסיתי להניק אותו עד חצות ואז ראתה אותי אחת האחיות בתינוקיה, שראתה שהוא סובל, והציעה שנרדים אותו יחד, ולא נאכיל אותו, כי זה רק מכאיב לו. עוד אוכל על הבטן העמוסה גם ככה. ואכן כך היה. הרדמנו אותו והוא ישן 5 שעות (בלי לאכול) וקם בבוקר וינק יפה. (סוף סוף אחות שמבינה מה היא עושה).

בלילה הבא שוב אותו סיפור חוזר, רק הפעם, אחות מטומטמת בתינוקיה (רינה מיולדות א' בלינסון - היזהרו) החליטה שאני מרעיבה את הילד והוא חייב לאכול. כשהתווכחתי (סה"כ הוא באמת לא ירד יותר מ- 10%) היא הביאה רופאה שבדקה אותו ואמרה, שלילד יש קצת גזים. אז המשיך הוויכוח עם האחות עד שבאיזשהו שלב היא הודיעה לי, שאם אני לא אשאב לו חלב, היא תביא רופא שיכתוב הוראה בניגוד לדעתי לתת לו תמ"ל (כלומר איימה עלי). מאחר שלא רציתי שיתנו לו תמ"ל (גם ככה אני חושבת שהגזים נגרמו מזה) ומאחר שבשלב הזה כבר לא ידעתי, אולי אני באמת מרעיבה את הילד עם עקרונות ההנקה שלי (לילה, הורמונים, ילד ראשון), שאבתי ונתתי לו בקבוק. (כמובן שזה לא עזר והוא המשיך לצרוח, אבל אחיות אחרות עזרו לי – היא כמובן הלכה הביתה).

למחרת השתחררנו הביתה, ומכאן בעצם מתחיל הסיפור האמיתי, הגענו הביתה (לאחר שהוא ינק בבי"ח) הילד רעב ולא מוכן לינוק, צורח מול הציץ, מזיז את הפנים ופשוט לא מוכן. ניסינו כמה שעות, ואז למזלי בעלי פגש שכנה, שהציעה לנו את המשאבה הידנית שלה לבינתיים.

זה הציל אותי, שאבתי לו והאכלנו אותו (יום שישי אחה"צ).

צילום: חגית נופר

התחלתי בטלפונים לכל מי שאפשר. הבעיה היא, בסוף שבוע אין עם לדבר (מקצועית). יואב רק מתקרב אל הציצי ופשוט צורח (מי שהייתה במצב הזה אולי תבין, אבל אין דבר מעליב מזה), אז המשכנו לתת לו בקבוקים, מדי פעם הוא מצליח איך שהוא לתפוס אבל ממש לזמן קצר...

בתחילת השבוע הצלחתי סוף סוף לדבר עם דוריס ספרר וקבענו ליום שלישי (הייתי מוכנה בשלב הזה להגיע לירח לפגוש יועצת, אבל לא מצאתי אף אחת פנויה לפגישה).

יום שני – ברית. אני כבר על סף התמוטטות, בבוקר שוב הוא לא מוכן לינוק. בשלב הזה נחלצו לעזרתי שרון-הנקה, ונעמי-דולה (המון המון המון תודה) עם עידוד, עזרה אמיתית, טיפים כמו לגבי לשכב בחדרחשוך עם מוזיקה מרגיעה להירגע להפשיט את הילד ולעשות Skin-to-skin. ועם מדלה מיני אלקטריק (התקדמנו קצת) שהושאלה לי.

עברנו את הברית. יואב אפילו ינק קצת אחרי. אבל אח"כ ממשיך אותו סיפור, הציצי מתקרב אליו, צרחות עד לב השמיים. אולי אני באמת מרעיבה אותו? אולי משהו לא בסדר? אולי נפסיק עם ההנקה? זה לא הולך ...

וכל הזמן שואבת ונותנת בבקבוק (אוונט עם 0+) – היתרון היחיד שבלילות בעלי היה קם ומאכיל אותו, ואני לפחות התאוששתי קצת.

למחרת הגיעה דוריס ואמרה שכנראה לילד יש בילבול פטמות ובנוסף לזה כבר נוצרה לו חוויה שלילית עם הציצי (כי ניסיתי כל הזמן) וצריך גם ללמד אותו לינוק שוב וגם לחזק לו את הקשר החיובי עם הציץ.

היא לימדה אותי שיטת האכלה שנקראת Finge feeding– שבה מכניסים את האצבע לפה התינוק, כאשר הכרית כלפי מעלה (מדמה פיטמה), ועם מזרק בפינת הפה, כל פעם שהתינוק מבצע פעולת יניקה מכניסים חלב שאוב. ושנעשה ממש רישום של כמות חיתולים רטובים ועם קקי וכמות חלב לפי שעות ככה שנראה שהוא אוכל כמו שצריך.

כאשר שאלתי אותה, מתי נוכל להעביר אותו לציץ, היא אמרה שזה משתנה ויש ילדים שתוך זמן מאוד קצר ויש כאלה שלוקח להם שבוע או יותר. בינתיים גם אמרנו, שכמה ימים לא ננסה להניק אותו אלא רק חום ואהבה, כדי להחזיר לו את החוויה החיובית.

יואב אהב מאוד את השיטה (האמת גם אבא וסבא וסבתא שכולם יכלו"להניק") ואכל מאוד יפה. ואני ? מאכילה עם האצבע וכל הזמן שואבת (עכשיו כבר יש לי מדלה לקטינה מ"יד שרה" שקיבלתי עם האישור מדוריס), כל שלוש שעות ביום בלילה, סטוקים במקרר ממוספרים לפי שעות.

עובר שבוע, ועדיין הילד לא מוכן לינוק (הוא כבר בן שבועיים), מדברים שוב עם דוריס, שאומרת שנמשיך ככה עוד שבוע (יואב בינתיים עולה במשקל מאוד יפה). לאחר שבוע שבו לא השתנה כלום, עדיין ציצי=צרחות היסטריות (ואמא נורא נורא נורא נעלבת). אמרתי די, שדוריס תבוא שוב לביקור, הזדמנות אחרונה, אם לא עובד, נוותר על ההנקה.

היא מגיעה מנסים כל מיני דברים, תנוחות כיוונים שום דבר לא עובד, ואז ניסינו פיטמת סיליקון בתנוחת פוטבול כי היא אמרה שאולי קשה לו כי החיך שלו קצת גבוה (עד היום אני לא יודעת אם באמת הייתה בעיה כזאת או לא). מנסים ו.....פתאום הילד תופס יונק ואחרי חצי שעה משחרר מרוצה ושבע... נס !!! (אפילו דוריס לא האמינה).

אם ככה אמרנו שנמשיך עם ה- finge feeding כאשר כל פעם כשהוא כבר חצי שבע ננסה להעביר אותו לציצי עם פיטמת סיליקון, המשכנו ככה (וכל הזמן אני שואבת, רק שזה נהיה יותר מסובך כי אני כבר לא יודעת אם הוא יינק אז אני לא רוצה לשאוב ממש לפני ההאכלה, אז אני שואבת בין הארוחות כשהוא ישן קצת – חיים? אין!!).

הניסיונות ממשיכים יש ארוחות שהולך יותר יש כאלה שפחות (ומדי פעם מנסה להוריד את הפיטמת סיליקון לראות אם הוא מצליח לתפוס בלי), ומשלימים עם חלב שאוב, כי מה שהיועצת אמרה הוא שהיניקה עם פיטמת סיליקון פחות מגרה את ייצור החלב ולכן הנקה רק כזאת יכולה להוריד את כמות החלב ולכן צריך גם לשאוב, ובנוסף לכך היניקה גם פחות יעילה עם פיטמת סיליקון ויוצא פחות חלב, אז צריך להשלים עם חלב שאוב. לכן כל ארוחה מתחילה או מסתיימת בחלב שאוב עם אצבע ומזרק.

עוברים הימים, עם הזמן אני לומדת לשים את פיטמת הסיליקון ו"לרמות" את יואב ולהשפריץ לו על הפיטמה חלב מהמזרק, וכך לגרום לו לתפוס כמו שצריך. הזמן עובר. יואב כבר בן 8-9 שבועות, החלטתי לנסות להוריד את פיטמת הסיליקון (לא הרבה פעמים ניסיתי כי עד שהוא כבר סוף סוף תפס את הפיטמה בד"כ כבר נתתי לו לינוק) פתאום בגיל 9 שבועות הצלחתי כמה פעמים להוריד את פיטמת הסיליקון ושהוא יינק ישירות מהציץ...

זהו, 10 שבועות יואב שלי (הגיבור כל כך) מצליח סוף סוף לינוק כמו שצריך ישירות מהציץ. וממשיך בכך !!! אין יותר פיטמת סיליקון אין האכלות עם מזרק. הסתיימו חודשיים וחצי של שיאבות אין סופיות כל שעות היממה.

בגיל 13 שבועות חזרתי לעבודה (עם היסטריה נוראית שהנה שוב ההנקה תתחרבש), אבל לא, יואב המשיך לינוק ולשתות חלב שאוב כשהייתי בעבודה – משרה מלאה (רק בבקבוק , b-freeשאיבות עם האמדה הדו"צ) .

והרי הוא יונק עד עצם היום הזה- הוא בן 13 חודשים, ההנקה היא כבר חלקית רק בערב ובבוקר, יואב גדל ופורח (טפו טפו טפו) תמיד שומר על מיקומו באחוזון ה- %70-90%, מי אמר שתינוקות יונקים הם רזים יותר ??

סיכום הבנות ותובנות:

תהיתי תוך כדי ואח"כ למה כל-כך התאמצתי והתעקשתי על ההנקה, אני חושבת שבאיזה שהוא מקום בגלל שנורא התאכזבתי שהייתי צריכה ללדת בקיסרי, דבר שנתפס אצלי כמין כישלון, ההנקה הפכה להיות נושא עקרוני שבו אני צריכה "להצליח". חוץ מזה שאולי גם בגלל הפורום היקר, זה נהיה לי מאוד חשוב.
שאיבה – אפשר לעשות את זה לאורך זמן בהתחלה זה נורא קשה ואח"כ זה נהפך להיות חלק מהשיגרה
תמיכת הבעל בהנקה מאוד חשובה, כי את בשלבים האלה בטוחה שאת ירדת מהפסים..
משהו ששרון-הנקה אמרה והמשיך איתי ברגעים הקשים של ההנקה, כל פעם תחליטי שאת שואבת רק עד סוף השבוע ואז תחליטי אם את מפסיקה עם ההנקה (והריני מניקה עד עצם היום הזה)
לגבי "הפעם הבאה" למדתי, שאני אצטרך להתעקש מרגע הלידה שלא יתנו תמ"ל לא משנה מה (אלה עם כן עם אישורי), להביא איתי בקבוקים עם זרימה איטית, ובעצם גם אם צריך להאכיל לא ע"י הנקה אז קודם כל לנסות לתת חלב שאוב בכוס, בכפית או בשיטה שמתוארת למעלה.
ו...אם תרצו אין זו אגדה, והכל (כמעט תמיד) אפשרי.