יום המשפחה

כמו בכל שנה, יום המשפחה הקרב ובא מכניס אותי ללחץ.
עד גיל 4 לערך היום הזה עבר "בשלום" ללא שאלות קשות. לניצן היה ברור שיש אמא, ואמא היא זאת שבאה איתה לכל מסיבה, אירוע או פעילות בגן. לפעמים היתה מצטרפת אחותה שקד, לפעמים סבתא וסבא. הכל בסדר וכך צריך להיות.
בגיל 4 ניצן מתחילה לבקר בבתי חברים אחר הצהריים, ולאט לאט מתחילה להבין... משהו כאן לא בסדר. משהו כאן שונה. אצלנו בבית חסר משהו. לחברות שלה (ברובן) יש גם אבא בבית. (במקרה שלי אני מתכוונת פיזית בבית, כי לניצן יש אבא).

"אמא", היא פונה אלי בשאלה: "למה אבא לא יכול לגור איתנו?" "כי אבא גר בבית אחר" אני משיבה לה. "את כבר יודעת את זה. זוכרת שדיברנו על זה שאנחנו משפחה קצת שונה ומיוחדת."

"אני ממש לא רוצה להיות משפחה מיוחדת. למה דווקא אני צריכה להיות משפחה מיוחדת? יותר כייף להיות עם אבא".
באותו ערב אני מוצאת את עצמי שוב חופרת במדפי הספרים, כדי להוציא את כל הספרים שהכנתי מבעוד מועד בדיוק לימים כאלה, שצפיתי מראש שיגיעו. במטרה להסביר ולשכנע אותה שיש לנו משפחה נהדרת (אולי גם קצת כדי לשכנע את עצמי?)

מאותו יום אנחנו מנהלות את הדיאלוג הזה אחת לכמה זמן. אומנם בסוף יש הסכמה שיש המון סוגים של משפחות והכל בסדר. אבל היות שהנושא עולה מדי פעם, אני מבינה שכנראה באיזה שהוא מקום זה עדין לא מרפה ממנה.

אין לי ספק בבריאותה הנפשית של הילדה, בשמחת החיים שלה ובביטחון שיש לה בקן המשפחתי שלנו. עם זאת, אני חוששת שאם נשאל אותה, או ניתן לה לבחור, היא מן הסתם תבחר במשפחה "נורמטיבית": אמא, אבא, אחים וכלב. כמה שאשקיע, אסביר, אלמד ואתן מקום להיותנו משפחה שלמה ונהדרת, כנראה שאני עצמי מסתובבת עדיין עם מעט רגשות אשם על הבחירה שבחרתי עבורה.

אני זוכרת איך באותו יום משפחה ראשון, שבו ביקשו בגן תמונה משפחתית, לא הסתפקתי בתמונה שלי, שלה ושל אחותה. עשיתי מאמצים עילאיים כדי למצוא ולו תמונה אחת שבה מופיע גם אבא שלה. רק כדי שתרגיש כמו כולם. רק כדי שלא תצטרך להתמודד עם שאלות מביכות בגיל כל כך צעיר. מן הסתם, השאלות יגיעו מאוחר יותר. אבל הרגשתי צורך לגונן עליה למרות ההשלמה שלי שאין בעצם על מה לגונן. כנראה שזה מסוג הדברים שחזקים מאתנו.

כשהחלטתי להיות חד הורית וללדת מחוץ לנישואין, עשיתי עם עצמי הסכם: אני שלמה עם ההחלטה! אין כל נזק במה שאני עושה, ואין שוב סיבה שלילדה יהיו חיים קשים. הכל תלוי באיך ומתי אציג ואסביר את פני הדברים. אסביר ואספר לבנות תמיד את האמת. העברת המסר תהיה ברורה, נקייה וללא התנצלות. אעטוף אותן באהבה, פירגון ותמיכה ואדאג שלא יחסר להן דבר. פיזית או נפשית.

אבל כשמגיע רגע האמת, ואת חוטפת את השאלה, היא ננעצת לך ישר בלב. את לא יכולה להישאר אדישה מול עיני הילדה. למרות שאת יודעת באמת שאין סיבה לכאב, הוא בכל זאת מופיע וצובט.

אבל אם נעזוב רגע את ה"דרמות", ביום-יום ילדים מתרגלים למציאות. היום היא יודעת להשיב לכולם כמעט על כל השאלות. ואף תשובה אינה מוזרה לה מידיי. היא ילדה שמחה, מוכשרת עם המון חברים וחברות. חייה את חייה בשלוה ובנחת.

ולכל אותם הורים בהתהוות, חדשים או חסרי תשובות, הנה כמה המלצות לספרי ילדים שאני אהבתי בנושא:

• • כל אחד והמשפחה שלו – יהודה אטלס.
• • נמרוד גם וגם – איציק יושע ( מתאים יותר לגרושים).
• • אבא ואמא של טל נפרדים – שולה מודן (מתאים יותר לגרושים).