הלידה המדהימה של נעם

סלעית פרידמן

לילה ראשון בבית החדש, שבוע 40. בשלוש וחצי לפנות בוקר התעוררתי עם ציר. בגלל כל הברקסטון היקס לא הייתי סגורה אם זה זה או לא. ליתר בטחון הסתכלתי מה השעה וחזרתי לישון. 

אחרי 7 דקות (!) התעוררתי שוב עם ציר. הסתכלתי בשעון ו.. חזרתי לישון. בפעם הבאה שהתעוררתי אחרי 7 דקות כבר הבנתי שזה כנראה זה. לא רציתי להעיר את בעלי סתם בלי להיות בטוחה אז התחלתי בשקט לארגן את עצמי. הוא התעורר מהרעש ואז כבר אמרתי לו די בבטחון שאני כנראה עם צירים אמיתיים. תוך כדי שארגנתי את התיק הצירים הפכו להיות דקה כל 5 דקות, ואחרי איזה ארבעה כאלה זה כבר נהיה כל 4 דקות. יצאנו ברוגע יחסי לבית החולים, אני עם הספר "תפילת נשים" ביד, בכל ציר קוראת את התפילה של לפני הלידה, ככל שהצירים התחזקו כך קראתי יותר חזק ויותר מהר. בדרך לבית החולים התחילה הזריחה וראיתי את חוף הים המדהים שלפני לניאדו. ממש רציתי לעצור ולהעביר קצת צירים אל מול הנוף המרהיב הזה, אבל לפי הצירים הבנתי שזה לא בדיוק אפשרי... ("בפעם הבאה" אמרתי לבעלי, ואז הבנו שאם עכשיו אין זמן לזה, אז בפעם הבאה בטוח לא יהיה זמן לזה).

בדרך הוא אמר לי ברוגע מופתי "רק שתדעי, שאני בשוק..." (יומיים לפני הלידה הוא אמר לי "רגע, מה, אין אף הזהרה לפי שיולדים? אי אפשר לדעת, נגיד, יומיים לפני הלידה? אני צריך להיערך נפשית" אז אמרתי לו- "אפשר, אני אומרת לך – אני יולדת בימים הקרובים. יומיים-שלושה זה קורה. זה קודם כל, ודבר שני, אל תדאג, מהרגע שמתחילה הלידה יש מלא מלא שעות לעכל את זה. זה לא קורה מהר").

הגענו ללניאדו, אמא שלי הגיעה חמש דקות אחרינו (ומזל שכך. אמרתי לה שאין לה מה להגיע מהר, ומזל שהיא לא הקשיבה לי, כי בלניאדו רק נשים מורשות להכנס למוניטור, בזכותה לא נשארתי לבד).

"כמה כואב לך מ 1 עד 10?" "אני משערת ש-3, כואב לי מאוד, פשוט כי אמרו שלידה זה כאבים מטורפים אז אני משערת שזה 3".

במוניטור הייתי צריכה להיות על הגב, וזה לקח מלא זמן (3/4 שעה) כי בהתחלה כל פעם ניסיתי להשכב על הצד כדי להקל וזה הפסיק את המוניטור, אח\\\"כ ביקשו שאשתה מיץ פטל כדי להעיר אותה ואז יוכלו לראות דופק כמו שצריך... הצירים היו כבר כל שתי דקות ציר של מעל דקה, היתה לי ירידת מים תוך כדי, הקאתי (דבר שדווקא שיפר את ההרגשה שלי), ואת התפילה כבר לא הצלחתי לקרוא, אז סגרתי את הספר ופשוט נשכתי אותו כל פעם כשהגיע ציר. (הסימנים של הנשיכה חקוקים בו עד עכשיו).

בשעה 7 בבוקר סיימתי את המוניטור. "תנחשי כמה פתיחה יש לך?" המיילדת שאלה בחיוך. "אני לא יודעת, אף פעם לא ילדתי עדיין. "יש לך פתיחה 7"... ממש שמחתי, כי זכרתי שאמרו לי ש'פתיחה 7 זה הכי כואב, ואח"כ כבר מתרגלים, וצירי הלחץ זה כבר ממש לא כואב'. דבר שהתגלה כממש לא נכון בהמשך... כנראה שזה אינדבידואלי..

בגלל שהקאתי וגם בגלל שידעתי מנסיון שזה מחזק אותי, ביקשתי אינפוזיה. אמרתי להם שאני גם צריכה לשירותים. "לא לא, זה הראש של התינוק, את יולדת!\\\" (בפתיחה 7?! חשבתי לעצמי). הלכנו לחדר הטבעי עם המיילדת (אריאלה אם אני לא טועה.) וכשהגענו – פתיחה 8. עליתי על המיטה והתמקמתי בתנוחת שש, עושה שמיניות ונוהמת נהימות נמוכות. \\\"תעשי ססססס\\\" המיילדת הציעה לי. אז יצא לי "ססססס-'סעמק."

בין ציר לציר הרגשתי כמו ילדה קטנה, כל פעם אמרתי "לילה טוב" והרפיתי את כל הגוף, הלכתי לישון. בכל ציר הזדקפתי בחזרה בתנוחה, עשיתי שמיניות עם האגן, נהמתי נהימות נמוכות שהלכו ונהיו חזקות יותר. המיילדת עשתה לי עיסוי (ביקשתי ממנה עיסוי עם כל היד וכל כמה צירים היא שכחה וחזרה לאגודלים, מצאתי את עצמי מזכירה לה שוב ושוב בחדות "כל היד". בשלב מסוים היא יצאה לרגע מהחדר ואז בעלי שם את הידיים שלו על הגב שלי בציר, וזה היה כל כך הרבה יותר נעים, שביקשתי ממנה שמעכשיו הוא יעשה לי את המסאז' בצירים. כשהיא ראתה שכבר ממש קשה לי היא בדקה אותי שוב. "פתיחה 9!" והציעה שאלך לאמבטיה.

זה היה מדהים, בעלי עשה לי טוש על הגב התחתון, וזה ממש הקל. עד הרגע שמצאתי את עצמי מכניסה את הראש הפוך למים מרב שלא יכולתי יותר, ואז היא אמרה "תצאי, את יולדת". מתברר שאלה היו צירי הלחץ. מאותו הרגע הרגשתי כמו לביאה כלואה בתוך כלוב, מחפשת מוצא. הייתי על שש על המיטה, וזה היה הפעם הראשונה שלא מצאתי דרך להקל את הכאב. כל פעם שהגיע ציר זזתי על המיטה בלי הפסקה בנסיון למצוא תנוחה שתקל. מצאתי את עצמי מרימה את האגן למעלה למעלה, עד שהמיילדת חששה שאתגלגל בטעות ואפול, אבל לא היתה לי שליטה על זה. (בדיעבד אני יודעת שגם ככה לימדו אותי – שאם מרימים את התחת ומורידים את הבטן ונשענים קדימה, אז זה מפחית את הצירים ומעכב את הלידה, אבל באותו רגע לא חשבתי על זה במודע).

בשלב מסוים המיילדת אמרה לי שאם אני רוצה ללחוץ, אני כבר יכולה, כי היא כבר במקום יחסית מתקדם בתעלה. אמרתי לה שאני עדיין לא לוחצת. זכרתי שאמרו לי ללחוץ רק אם מרגישים צורך בלתי נשלט ללחוץ, וזה עדיין לא קרה. כשהתחיל ממש ממש ללחוץ היא אמרה לי שהלידה אוטוטו קוראת אז היא רגע יוצאת לקרוא לעוד מיילדת "אז עד שאני חוזרת אל תלחצי\\\". מה?? אבל יש לי צירי לחץ! לחצתי, לא היתה אפשרות אחרת. (מזל שלא יולדים כ"כ מהר והיא הספיקה לחזור.) האמת שבאותם רגעים גם הרגשתי שממש אין אפשרות שמשהו יצא משם, לא הבנתי איך זה יקרה בדיוק... לא הרגשתי שום פתח שממנו היא יכולה לצאת. מסתבר שגם המיילדת חשבה אותו דבר. "תקשיבי, ככה זה לא יקרה. את צריכה להתהפך על הגב". בהתחלה סירבתי, כי זה הרי בדיוק הפוך ממה שלימדו אותי, אבל אחרי עוד כמה צירים כבר הרגשתי אותה בין הרגלים ועדיין לא הרגשתי שיש לה אפשרות יציאה, אז התהפכתי על הצד והרמתי את הרגל והיא דחפה לי אותה. ואז הסבירה לי שיש אפשרות שיצטרכו לעשות חתך אז היא תעשה לי זריקה רק לשם בטחון. זה הדבר שהכי פחדתי ממנו בלידה.

"אז רגע, תגידי לי בדיוק איפה את עושה את הזריקה, ומה אני ארגיש, כמה זה כואב". יצאתי קצת מהשיוט שלי. "זה כואב כמו זריקה של רופא שיניים". אמרה, וצדקה. ממש לא נורא כמו שחשבתי. קצת אחרי זה התחלתי לדחוף. רק בצירים, רק כשאני מרגישה את הצורך הבלתי נשלט הזה. "תדחפי!" איזה כיף שהרגשתי הכי בטוחה בעצמי ובדרכי "לא, רק בציר". בין הצירים נחתי. שניה לפני הלידה, כשכאילו כבר יכולתי לסיים עם זה- לא מיהרתי לשום מקום. זכרתי שהמיילדת של אחותי אמרה לה לדחוף במשך שעה ועייפה אותה סתם, רציתי לשמור את הכוחות.

רק ברגע שאמא שלי קראה לי מהצד "תדחפי!" הבנתי שהיא כבר רואה את הראש. על אמא אפשר לסמוך :) מאותו הרגע דחפתי בכל הכח, והרגשתי שאני יכולה לדחוף ככה שעה רצוף, שיש לי את כל הכוחות (בזכות ההתקדמות המהירה של הלידה, וגם בזכות זה שהייתי בכושר :) ). דחפתי ודחפתי, המיילדת התלהבה מה\\\"דחיפות היעילות\\\" שלי (כשאני רוצה אני יכולה :) ) ו... בבת אחת היא יצאה. "אפקט פליטת התינוק". אומרים שזה קורה רק כשרמת האוקסיטוצין גבוהה, כשלא מפריעים ליולדת להכנס ל"מוד" הנכון. ניגבו אותה מהר מהר, ושמו עליי, והיא היתה כחולה, אבל היתה הכחולה הכי יפה שראיתי בחיים. וידעתי שהיא כחולה טוב. שהיא בצבע בריא, והיא היתה חלקה חלקה, בחיים לא ראיתי תינוקת כזאת חלקה, הם תמיד מקומטים, והיא היתה מושלמת.

החזקתי את התחת החמוד שלה (שישר זיהיתי שהוא כמו שלי), ונורא רציתי לראות אותה, אבל לא יכולתי כי היא שכבה עליי. בעלי ראה אותה. שמתי אותה כאילו להניק אבל היא לא היתה בעניין. המיילדת נתנה לנו כמה שניות של ביחד, עם הבכי וההתרגשות שלי ושלו, ואז אמרה שצריך לשים אותה רגע לחימום, כי החום שלה הוא 36 וצריך 36.6. ביקשתי לראות אותה אז היא הצמידה אותה אליי לפנים הלוך חזור כזה מהר, אז לא ממש ראיתי. רק קצת. כמה שהיא דומה לבעלי! אח"כ היא היתה בחימום אמנם בתוך החדר אבל רחוק ממני, ובעלי עשה איתה את ה"בונדינג". הסתכל בעיניה ודיבר איתה ג'יבריש איזה חצי שעה. השליה יצאה גם ממש בקלות. ברגע שהמיילדת אמרה לי שהשליה התנתקה, לחצתי והיא יצאה. כל כך שמחתי. סימנתי וי על כל המשימות המלחיצות.

אח"כ שמו אותה לידי בתוך העריסה שלה, ולא חשבתי לבקש להחזיק אותה, אני חושבת שבגלל שאמרו לי שצריך לתפור אותי... אח"כ בעלי לקח אותה לבדיקות, תפרו אותי (לא הרגשתי כלום! ולחשוב כמה פחדתי מזה לפני זה) ואז הוא חזר (היה תור ארוך אז השאירו אותה בתינוקיה) ושנינו נרדמנו לאיזה שעה בחדר הלידה (איזה כיף שנתנו לנו!) עד שבאו לקרוא לנו לעבור למחלקה.

סה"כ הלידה נמשכה כ-6 שעות מהציר הראשון בבית (3:30) ועד הלידה (9:40). חוויה מיוחדת קסומה ומדהימה.