תנו לי לצאת

"תנו לי לצאת" –הוא צועק, צועק, צועק, צורח!! כמה הוא צורח. "אני רוצה לצאת מכאן מהעולם הנע הזה, אין לי שקט לרגע, מה זה העניין הזה, אין בעולם הזה יותר מזה"??-ממשיך לצעוק. כמה מים יש פה, מה זה?"תפתחו לי את המבנה המלאכותי הזה של חיי!".

הוא רוצה לראות את מה ששומע, את מה שמרגיש את מה שמשתוקק. "תוציאו אותי מכאן, חם פה כל כך, אני נחנק". נמאס לו לאכול שאריות ואוכל גרוס של עיבוד של תסריט החיים שלו. הוא רוצה לטעום את הדברים הכבירים. מסתובב באי נוחות, מרגיש טלטלה לא יודע היכן הוא נמצא, מתי כבר ידע. לאן אני אסע, אין לי אמצעים ואין לי מטרה, הוא חושב בתסכול.

זה כבר תקופה שהוא מרגיש שהוא רוצה לפרוץ לעולם, להראות מי הוא וכמה חשוב. הוא רוצה להראות לכולם הוא רוצה להראות לך כמה חיכית. כמה חיכית ורק לו חיכית.

הוא לא מצליח. אולי תדברי אליו קצת? אולי אם לשניה תשירי לו, תשירי לו שירים שרק את יודעת, בשפה שלך שרק הוא יבין, ורק הוא יאהב הכי הרבה? אולי תלטפי את העטיפה שלו החמימה והגדולה, אולי תראי לו מה זו אהבה בלי תנאים, אהבה חסרת הסארקסטיות שאת כל כך יודעת להתחבא מאחוריה?

"מוכרח לצאת!!!" הוא זועק. המקום הזה שאני מכיר כל כך טוב ונושם בלי הרף, נושם עד שאין לי אויר. הוא נאנח וזז בחוסר מקום, המקום שכל כך אהב, המקום החם מרוב שמש הזה, נמאס עליו, הוא גדל עכשיו, ומה יעשה, הוא רוצה לעזוב. נשמתו ממש נעתקת כשחושב על לעזוב את המקום האהוב שצר עליו לאחרונה פתאום מרגיש שהוא נשאב החוצה, למקום לא נודע, רחוק, מנסה להיאחז בדפנות חייו המוכרים.

"לא לא! אני עוד לא מוכן, לא התכוונתי, אני חוזר בי, טוב לי פה!" ומרגיש איך הנשמה שלו נשאבת למקום לא נודע, מה שכל כך רצה, ועכשיו רק רוצה חזרה, לחדר הנעים חזרה. מרגיש שמושכים אותו, ושומע צלילים וקולות שלא הכיר. מתחיל לבעוט בהתרסה שלא ייקחו אותו ולא יוציאו אותו מהאמת שלו. והם מושכים בכוח האינוס ממש. וצועקים לו שיצא, ושהרגליים בדיוק במקום. אנשים זרים נוגעים בו, מנתקים לו את השלייה של חייו, מבלי שרצה.

היה לו טוב. "היה לי טוב שם" הוא צורח וקולו לא נשמע, כאילו לא היה קיים, במקום זה יוצאות רק יבבות. הוא לא מצליח לומר את אשר על ליבו. עכשיו הוא רואה אותה. הוא מרגיש אותה, הנה היא ומנסה לחבק אותה לומר שהתגעגע, אבל המילים נעלמות מבין היבבות שלו, הוא רוצה לומר לה שהתגעגע ושלא תעזוב אותו יותר, ומרגיש בעיניה השחורות כמעט שלא תנטוש כל עוד נשמת אפיה לא עוזבת את גופה והוא מתרכך, מתרכך ונכנע ליבבות, מרגיש בהנאה את המחר, כשירגיש את המזון שנותנת לו היא ורק היא.

נכתב בהשראת ההריון של האחיין איתי.