בית ספר להורים

במהלך תקופת ההריון קיבלתי הרבה תמיכה מהסביבה, החל מהחברים והמשפחה שנתנו לי יחס מועדף כי אני בהריון, דרך אחות ההריון בקופת חולים שסיפקה תמיכה ומידע לאורך כל תשעת החודשים, וכלה בקורס הכנה ללידה שעברתי שהכין אותי לרגע האמת. אבל לאורך כל תשעת החודשים, וגם לאחר הלידה, אף אחד לא חשב להכין אותי, האמא לעתיד, באיך להיות אמא.

אז אולי זה נכון שכולנו נולדות עם אינטואיציות אמהיות, ובסופו של דבר כולנו מצליחים לגדל את ילדינו. אבל אחרי הלידה, לאחר שכל האורחים, החברים והמשפחה הולכים לבתיהם, ואת ובעלך נשארים לראשונה עם התינוק הקטן, שלא הגיע עם הוראות הפעלה, ופתאום הוא בוכה, אתם מרגישים כל כך חסרי אונים, וכל כך כל כך לבד.

אני בטוחה שכל אחד עובר את החוויה אחרת, אנחנו לדוגמא, היינו די רגועים, והיינו בטוחים שאם למדתי בבית חולים להלביש ולחתל את התינוק, אז אנחנו יודעים "לתפעל" אותו. גם עם הבכי הסתדרתי לא רע ואת האמבטיה הראשונה עשיתי ביחד עם אמי, כך שממש לא הבנתי מה הטרראם של כל חברי. כולה תינוק. לאחר שכולם הלכו, הכנתי לי את כל מה שאני צריכה ללילה הראשון בבית: חיתולים, בייבי פסטה, אלכוהול וכד' והלכתי לישון. שעה אחרי שהלכתי לישון הגיע הבכי הראשון. קמתי שלפתי ציצי, הנקתי ומיד איך שסיימתי הרגשתי את מערכת העיכול של אביב פועלת ובגאווה החלפתי לו חיתול וחזרתי לישון לעוד שלוש שעות. כשהבכי השני הגיע, התגעגעתי לתינוקייה בבית חולים שדאגו להאכיל את אביב בלילה ושקלתי לחפש מסגרת דומה, אבל תוך כדי שאני שוקעת במחשבות קלטתי, שהעין של אביב מכוסה מוגלה.

מה עושים עם מוגלה בעין של תינוק בן פחות משבוע בשלוש לפנות בוקר בלילה שבין שישי לשבת? בלית ברירה התחלנו בהתרוצצויות לתוך הלילה בתקווה למצוא מוקד רפואי פתוח, ורק לאחר כשעה של התרוצציות גילינו שבסך הכל מדובר בתופעה טבעית, והכי טוב למרוח על העין חלב אם. למחרת, כשסיפרתי את זה לחברי, כמעט כולם הכירו את התופעה ולא התרגשו יותר מדי.

רק ברגע זה נפל לי האסימון, שלחתל ולהלביש, ואפילו לעשות אמבטיה זה בסך הכל "התפעול" היומי של התינוק, אבל את הפרק "מבוא לפתרון בעיות" שהוא פרק חשוב בעיקר בסופי שבוע, איש מעולם לא לימד אותי.

המוגלה בעין היתה רק הסיפתח של בית ספר, שאביב העביר לנו, ההורים. הספקנו בזכותו להכיר את המושג 'צהבת פיסיולוגית' שבגללה חזרנו לבית החולים לתינוקיה (אמרתי לכם ששקלתי לחפש מסגרת כזאת) וחווינו עוד חוויות רבות שכולן בדיעבד ממש לא היו מלחיצות אם מישהו היה טורח להסביר לנו מראש שזה חלק טבעי מהתפתחות התינוק.

אני חייבת לציין לטובה את מערכת הבריאות במודיעין, שבאמת תומכת ועוזרת ותמיד ניתן להשיג תור לרופא אם צריך, ובכל זאת, לא יזיק לפתוח קורס הכנה להורות שנותן טיפים לגידול ילדים ומספק מעין "המדריך לשימוש ותפעול תקלות" החל מדברים פשוטים כמו איך מודדים חום ומתי חום מצריך רופא וכלה בדברים מהותיים יותר.

לפעמים אני נזכרת בערגה בתקופת ההריון, כשמיליון יועצים הנחו אותי איזו בדיקה עלי לערוך ובאיזה שבוע, ואני גם נזכרת, שכשהייתי בחודש תשיעי, והרגשתי כבדות נוראית, החלטתי שמיציתי את הכייף בהריון ואני ממש מוכנה ללדת. החום הנוראי, הריצות לשירותים והכבדות שנפלו עלי ממש לא עשו לי טוב וקיויתי ללדת לפני שבוע 40. השבוע נפגשתי עם חברה שנמצאת בהריון שני ,שבוע 39, והיא לעומתי ממש לא מחכה ללידה מסיבה מאד פשוטה : "בבטן הם לא בוכים". ועל זה נאמר, אין חכם כבעל ניסיון.

הכותבת, אורית נעים פרי היא אמא טריה לאביב התינוק. ממרום גילה, 34, היתה אורית בטוחה שגידול תינוקות זה משחק ילדים, ואם נערות בנות 18 עושות את זה, אז מה הבעיה? בטור זה מגוללת אורית את התפכחותה הכואבת והאוהבת.