הלוחשת לאימהות 2: חיי הלילה של האימהות

בשמיכה. היא נראית כמו הקינוח האיטלקי קנולי או כמו "משה בתיבה"
|
הדפס
|
שמור

אמצע הלילה. גניחותיה של התינוקת מעירות אותי. היא רעבה. אני מגששת בידי למשקפיים, מרכיבה אותם ומעיפה מבט חטוף לשעון. השעה ארבע ועשרה. עברו שלוש שעות מאז הפעם הקודמת בה התעוררה לאכול. אני גוררת אותה אלי עטופה בשמיכה. היא נראית כמו הקינוח האיטלקי קנולי או כמו "משה בתיבה", הנקניקיה בלחמניה מתוך "ילדים מבשלים".

עכשיו אנחנו שוכבות על צידנו זו מול זו. הפה הקטן נפתח ונצמד לפטמה. החלב מתחיל לזרום. האם כך מרגישה משאבת הדלק?

 

אני עוצמת עיניים. כמו בכל הנקה, החזה מתחיל להירטב. השד השני, המובטל זמנית, מתחיל לדלוף. טיפות חלב לבנות שקופות נקוות על לחייה של התינוקת.

 

אני נרדמת, מתעוררת, נרדמת ומתעוררת שוב. מבט לשעון. ארבע וארבעים. מתישהו באמצע התינוקת גמרה לינוק. אני יכולה לחזור לישון עכשיו, אבל אני מרגישה את הדחף הלילי המוכר, המשונה – לצאת מהמיטה. אני הבעל והתינוקת ישנים כמו חבילה של דוקים שהתפזרה על המיטה. צריך לזוז בזהירות, כדי לא להפריע את מנוחת האחרים. אני מניחה אותה בעדינות במיטה שלה, הצמודה לשלנו ויוצאת מהחדר.

 

מה יש לי לחפש מחוץ לחדר? לא עדיף לישון עוד רבע שעה? כנראה שלא. כנראה שיותר חשוב להשאיר את התינוקת והבעל ישנים ולעמוד רגע אחד בסלון – לבדי.

 

אני עומדת שם לבד, נדמה שכול העולם ישן. אבל פתאום אני מבינה שגם דנה אמא של גיא ערה עכשיו, ורותי אמא של זהרה, רינת אמא של איילה ותמר אמא של אלה, והבחורה ההיא שפגשתי ב"שילב" והתייעצה אתי לגבי משאבה, ובעצם כמעט כל הבחורות שהתאשפזו יחד אתי במלונית היולדות של איכילוב. כולנו ערות עכשיו, וכל אחת מאיתנו מרגישה שחוץ ממנה שאר העולם שקוע בשינה.

 

ומשהו בהרגשה הזאת מעיר אותנו עוד יותר. צלילים של נשף דמיוני מוציאים אותנו מהמיטות מלאות הזיעה, הרוק וכתמי החלב. חיי הלילה של האמהות הן משהו שכל אחת מגלה בדרכה. זה מועדון חברות שלא דורש הזמנה, ושמעטות בו יודעות זו על זו.

 

כי כל עוד אנחנו מניקות, והרבה פעמים גם אחר כך, הלילה הוא זמן בו אנחנו אחראיות לבד על התינוק. שומרות לילה שמתעוררות בבוקר לעבודה הרגילה שלנו. בלילה אנחנו יושבות בבוטקה של השומר, מפעם לפעם חוטפות תנומה.

אבל לבד, בבוטקה של השומר, יש גם קסם. מהו קסם בדידותה של שומרת הלילה? הקסם שבגללו בלילה, גם אם הרגליים כבדות, אני פתאום קלה? קלה כמו סינדרלה אחרי ביקור הפיה.

 

הקלות הזו כל כך מנוגדת לסרבול היומיומי של החיים עכשיו: סרבול העגלות שיש להרכיב ולפרק, להוריד ולהעלות במדרגות ובמדרכות; סרבול המנשאים שאני לא בטוחה איך אמורים לקשור ושהתינוקת מסרבת להיכנס לתוכם; סרבול ההנקה מחוץ לבית, כשהתינוקת נאבקת פתאום עם השד, והוא משפריץ לכל עבר כמו צינור השקיה שמתמלא מים; הסרבול של הצורך לשאוב חלב במקרה שארצה לצאת מהבית; סרבול החישובים האינסופיים: מתי אכלה, מתי ישנה, מתי תזדקק לי שוב. באופן כללי הסרבול הנובע מכך שיש לי בידיים עובר קטן, אבל כבר אין לי שיליה שיכולה לספק את כל צרכיו.

 

לרגע אחד, בלילה, כל הסרבול הזה נמס. בשקט הלילי המחשבות שלנו בהירות יותר, הרצונות שלנו ברורים יותר. לא פלא שכל כך הרבה נשים רצות לפורומים באינטרנט. רוצות להכריז ברבים:" הי, אני לבד, אתן שם? שומעות? יש לי רגע אחד לעצמי."

 

אני נשארת בסלון בערך עשר דקות. זו החופשה הקטנה שלי. הבית שקט. אני שותה תה, לפעמים אוכלת קרקר או ענבים. שותה מים ישר מהבקבוק. גומרת את הבקבוק. אלוהים כמה אני צמאה מההנקה. האם גם משאבת הדלק צמאה? בזמן האחרון אני חשה המון הזדהות עם משאבת הדלק. אני מסתכלת על השעון שבתנור. מאז שעברו לשעון חורף הוא חזר לדייק. עברו כבר חמש דקות. לזמן הלילה הזה יש את הכוח להזכיר לנו שאנחנו יקרות, שהזמן שלנו יקר, שהמחשבות שלנו יקרות, וצריך להתייחס אליהן בכבוד. נשארו עוד שתי דקות. אני הולכת לשירותים סתם, לא צריכה בכלל, יושבת על האסלה בבגדים, אפילו לא בטוחה למה. אולי רק כדי להיזכר איך זה מרגיש לא למהר.

 

ואז נגמר הזמן. הכרכרה חוזרת להיות דלעת. השעון לא מצלצל שתיים עשרה. הוא מצלצל שלוש או ארבע או חמש, ואני פשוט יודעת, לא צריכה אף אחד שיזכיר לי, שנגמר נשף הלילה של האימהות, שכדי לתפקד בבוקר כדאי מאד שאחזור לישון.

 

אני עושה את דרכי בחזרה למיטה. הגוף שלי, שלמשך רבע שעה היה שייך לי בלבד - חוזר להיות דלעת. המחשבות שלי, שלמשך רבע שעה לא ניסו לחשב מה התינוקת צריכה ותצטרך בשמונה עשרה שנים הבאות – חוזרות להיות דלעת. הכל חוזר להיות דלעת.

 

אני חושבת על סינדרלה.

 

היא לא נהפכה מלכלוכית לנסיכה, אני מבינה פתאום. כי מי היא לכלוכית? מישהי שיום ולילה משרתת אחרים, בתנאי העסקה איומים, מישהי שנקברת בעבודות הבית, מישהי שלא יכולה לדאוג לבריאותה ולשלמות נפשה, לא יכולה לעמוד על זכויותיה, והיא מושא ללעג ולבוז. זאת אומרת, לכלוכית היא פשוט אישה ממוצעת. ומיהי הנסיכה? מישהי שמשרתים אותה, מישהי שיש לה כסף, שיוצאת בציבור, שמבלה, שאין לה אחריות מלבד האחריות לעצמה, להנאתה ולהגשמת רצונותיה המיניים. כלומר, הנסיכה היא גבר מערבי. אני נכנסת למיטה בזהירות.

 

"הכל בסדר?" שואל הבעל, מהצד שלו של המיטה, "הצד הטוב" אנחנו קוראים לזה, כי הוא רחוק ממיטת התינוקת.

"אתה שומע," אני לוחשת לו, "הבנתי שבעצם סינדרלה זה סיפור על אישה שלכמה שעות הופכת לגבר, ואז כשהשעון מצלצל שתים עשרה, נאלצת להפוך בחזרה לאישה."

 

הוא שותק. נרדם?

 

לא, הוא חושב. מנסה להבין מה קרה לי.

 

"מה? היא לא ישנה?" הוא שואל. השינה שלה היא הציר המרכזי לפיו נמדד המצב. אני יכולה לשמוע אותו מסיק שאם בארבע בבוקר אני מציגה לו קריאה פמיניסטית של סינדרלה, כנראה שהמצב לא טוב.

 

"היא דווקא ישנה בסדר." אני אומרת, ומקפלת את רגלי הברזל של משקפיי, העייפות גם הן, מניחה אותן בהישג יד, לקראת ההנקה הבאה.

 

"אז מה לא בסדר?" הוא שואל.

 

"קשה לי," אני אומרת, ומקפלת ברכיים אל הבטן.

 

הוא מסתובב אליי לחבק אותי. "תספרי לי מה קשה לך."

 

אני חושבת על ההנקה הבאה, על הבוקר שיבוא, על כך שמחר שישי ואין מטפלת, על השבוע הבא.

 

"האינסופיות של המאמץ", אני אומרת לו.

 

כמעט מתוך שינה הוא אומר לי, "אל תסתכלי למטה," חיינו עכשיו הם גשר תלוי.

 

עמליה רוזנבלום היא סופרת, דוקטורנטית בפסיכולוגיה ואמא לאלה (לאו דווקא בסדר הזה). "הלוחשת לאימהות" היא סדרת רשימות המבקשת להרחיב את הדיון בהריון ובאימהות מעבר לגבולות השיח הפיזיולוגי-פסיכולוגי המקובל, ולתת ביטוי לתובנות חברתיות ופוליטיות הטמונות בתהליך ההיריון וההורות.

 

צילום: אסף ברנשטיין

תגובות הגולשים
+ הוסף תגובה
4. רוית 29/11/2012, 17:56:39

מקסים

+ השב
 
3. אלינה 29/11/2012, 13:24:13

מאוד מרגש, הזדהיתי עם כל מילה, פתאום נזכרתי בלילות האלו וכמעט ירדו לי דמעות, היה לי גם נורא קשה

+ השב
 
2. מאיה 27/11/2012, 09:04:05

איך כתבת יפה:) תודה.

+ השב
 
1. ורד 26/11/2012, 16:44:32

את מקסימה!! ואני כ"כ מזדהה איתך( לכלוכית זה השם שלי!),אבל תחשבי כמה טוב את מעניקה סביבך,מפיצה את נשיותך ואישיותך סביבך-מקסים,ורק אימא לכלוכית יכולה!!! חזקי ואמצי,אין כמוך! ( את שילייה מיוחדת במינה)

+ השב