3 ימים במחלקה סגורה

איך ניצלתי את השהות במחלקת יולדות כדי ללמוד מה עושים עם התינוק
|
הדפס
|
שמור

 

ראשית אני רוצה להתנצל בפני מחלקת היולדות בה שהיתי על מה שאני הולכת לכתוב, ולהגיד שכל העובדות (באמת) מקסימות. ובכל זאת, בלי קשר לצוות המקסים, השהייה במחלקת יולדות עשתה לי תחושה של משהו בין שנע בין כלא נשים לתכנית ריאליטי.

 

ואחרי ההתנצלות, מעט הסברים ואולי גם רעיון לאחת הזכייניות : לוקחים X בנות הורמונליות, דואגים לפילוח מקסימלי, הן מבחינת גילאים והן מבחינת דת ולאום (ישראליות, ערביות, דתיות, חילוניות וכד) ושמים אותן במחלקה סגורה אחת. הבנות לא יוצאות מהמחלקה (כי כואב להן), אין להן מושג מה קורה בחוץ (כי הטלוויזיה היחידה במחלקה מקולקלת) ולמען האמת הן אפילו לא בטוחות אם יום או לילה (כי המחלקה ממוקמת בקומת מרתף). כדי להעשיר את הפורמט, בונים לוחות זמנים הזויים (רופא ב 07:00, ארוחת צהריים ב 11:30... יועצת הנקה ב-10:00 וכד') ומוסיפים על כל אחת מהמשתתפות תינוק בן יומו. מיותר לציין שהמשתתפות אינן יודעות "לתפעל" את התינוק, רוב שעות היום הן נמצאות ללא בן זוגן או אמן במחלקה, ונאלצות להתמודד בכוחות עצמן עם המציאות החדשה, כאשר הן סובלות מכאבים בכל מיני מקומות בגוף, מדממות כמו חיה פצועה וכמובן שכל פיפס גורם להן או להתפרץ בכי או להתקפת עצבים (הורמונים, רבותיי, הורמונים).

 

ואם כבר בענייני טלוויזיה עסקינן, להלן הפרק העוסק בשלושת הימים בהם אני הייתי מאושפזת במחלקה הסגורה, כולל כל המשימות שעברתי, כל שלבי ההדחה שחוויתי וגם מעט על התככים והמזימות שבלעדיהם אין רייטינג:

 

אל מחלקת היולדות הגעתי בכסא גלגלים, לכאורה כיוון שהגוף עבר טראומה ולא רוצים לקחת את הסיכון שאלך בכוחות עצמי, אבל למעשה, שנייה לאחר שקיבלו אותי למחלקה לקחו ממני את הכסא והשאירו אותי להתמודד בכוחות עצמי וברגלי. אני עדיין לא ממש עיכלתי את המתרחש סביבי, הייתי מצד אחד מותשת מעייפות ומצד שני מלאת אדרנלין מחווית הלידה. כל מה שעניין אותי היה "מתי אני צריכה להניק?" הרי כל כך ניפחו לי את השכל בלהניק ולהניק ולהניק כמה שיותר אחרי הלידה, שנלחצתי שאני אפספס. "יקראו לך", אמרו לי בקבלה והסבירו לי באותה נשימה שבמחלקה דוגלים בכך שהתינוק צריך להיות עם האמא וכבר אחרי 6 שעות מהלידה יביאו אותו אלי, והוא ישאר איתי עד לשחרור, למעט בלילות. למזלי, הייתי מעורפלת ולא הבנתי את משמעות הדברים. חוצמזה, הייתי מאד מעודדת מהעובדה שבעלי ואני פירגנו לעצמנו מלונית, ואני אמורה להיות רק לילה אחד במקום המזוויע הזה.

ההנקה הראשונה


כשהגיעה שעתי להניק, הלכתי לתינוקיה עם בעלי, ואז המציאות היכתה בי בפנים. התינוק שלי מוגדר כפג (כי נולד יום לפני שבוע 37 וב-50 גרם פחות מ-2,500 גרם) וסובל מעט מסוכרים נמוכים ועד שלא יתייצב אני לא יכולה להניק, וכמובן שהוא צריך להישאר בתינוקייה להשגחה. בכדי לעודד את רוחי תקעו לי ביד בקבוק מטרנה והפנו אותי לפינת ההנקה. באותו רגע הרגשתי שנכשלתי במשימה הראשונה. התינוק שלי כבר לא יינק ממני לעולם, ואני לא אסתובב במחלקה עם העריסה כמו כולן. הדמעות ההורמונליות הציפו את עיני ורק לאחר יום הבנתי שבעצם קיבלתי חסינות.

 

 

שעת קבלת הקהל

 

שעות קבלת הקהל במחלקה הן כמעט כמו בכלא נשים, גם מבחינת הזמן הקצוב מאד שמקציבים לאסירות, סליחה למאושפזות, וגם מבחינת הקשיחות שבה מקפידים שאיש לא יחרוג מהשעות המקובלות. אם נופלת לך שעת הנקה בדיוק על שעת קבלת הקהל (ברור שזה קרה לי) אז נשארה לך בערך רבע שעה להיות עם אורחיייך שהשקיעו בך והגיעו מרחוק.

 

במקרים רגילים, התינוק נמצא עם האמא, אבל במקרה שלי... התינוק נמצא בתינוקיה מחובר לנוזלים. כשנגמרה שעת ההנקה (את מי אני משלה בדיוק - שעת ההאכלה במטרנה) ביקשתי להכניס את האורחים לתינוקיה וקיבלתי מטח של צעקות מפי האחות, על חוסר האחריות שלי להכניס אורחים לא סטריליים לתינוקיה. בשעת קבלת הקהל הבאה כבר הבנתי את חוקי המקום, ודאגתי לבוא לשעת ההנקה עם שוחד קל ומשמין, כדי שהאחות תסכים לתת לי הקלה על התנהגות טובה. ואכן השוחד עזר והתינוק שלי הוצא לרבע שעה בלבד לחדר שלי.

 

עשר דקות לפני תום שעת קבלת הקהל, עובר הסוהר השומר בין החדרים ומכריז שבעוד 10 דקות כולם חייבים לפנות את החדרים, וכמובן שהוא לא מסתפק בכך, ועובר שוב לאחר 10 דקות, לוודא שאיש מבין האורחים לא חשב ולו לרגע קל להישאר במקום המלבב ללילה.

 

 

ארוחת הערב הראשונה


בשעה 17:30, כחצי שעה לאחר שגירשו את האורחים מהמחלקה, הכריזו במערכת הכריזה המקומית ש"כל היולדות, כל היולדות מתבקשות להגיע לחדר האוכל". כדי שלא נפספס חלילה את הארוחה המצוינת, גם עברו בין החדרים וצעקו " ארוחת ערב, לבוא עכשיו". אין ספק שהקיבה הישראלית הממוצעת דורשת ארוחת ערב בשעה כזאת, אבל הצד הפולני שבי (מהצד של בעלי) הזכיר לי, שבעצם לא אכלתי שום דבר מסודר כל היום וכדאי ללכת לאכול. מה אני אגיד לכם, מזל שלא הייתי רעבה, אני חושבת שאפילו בצה"ל כבר מגישים אוכל טעים יותר. הפירה נראה כמו סמכטה רירית, הבשר היה קריר, מגשי הפלסטיק וצלחות הכמעט מסטינג לא ממש עזרו לי לפתח תחושת רעב ובקיצור, תענוג לחיך. בתום הארוחה לא יכולתי שלא לשמוח שמחר אני עוברת למלונית.

 

 

הלילה הראשון


השעה עשר בלילה הגיעה, בעלי הלך הביתה ונשארתי לבד. סחוטה מעיפות נכנסתי למיטה תוך ידיעה שמחר בשבע בבוקר אני צריכה ללכת לתינוקיה להניק. בדיוק כשהצלחתי להירדם, הכניסו אלי לחדר מתמודדת נוספת, מאיה, ומתוך שינה שמעתי את האחות עוזרת לה לרדת מכסא הגלגלים ומבקשת ממנה שלא תקום מהמיטה ללא עזרת אחות. מאיה נפרדה מבעלה, אני מלמלתי מתוך שינה שלום נימוסי, וחזרתי לנסות לישון. כבר הגעתי לשלב החלומות כשמאיה החליטה שהיא רוצה ללכת למקלחת וקראה לאחות. הפעם כבר התקשיתי להירדם, מלא רעשים הגיעו מכיוון המסדרון, המחשבות רצו לי בראש ואם זה לא מספיק, אז מאיה השאירה את האור בחדר דולק.

 

אין לי מושג מתי נרדמתי, אני יודעת שהתעוררתי מתישהו בסביבות 3 לפנות בוקר ועדיין היו מלא רעשים במסדרונות. בסביבות חמש לפנות בוקר מאיה התעוררה והלכה שוב למקלחת, ומיד אחר כך עזבה את החדר לתינוקיה. סופסוף שקט, חשבתי בליבי אך מספר דקות לאחר מכן גיליתי שאופטימיות לא תמיד עוזרת – מאיה חזרה עם התינוקת שלה הבוכה מרעב, ומייד קראה לאחות שתלמד אותה איך להניק. אני כבר הבנתי שהלילה נגמר לי, אבל התעודדתי שבבוקר אני עוברת למלונית.

 

 

שלב ההדחה


בשבע בבוקר מיהרתי אופטימית לתינוקיה ומצאתי את התינוק המתוק שלי מחובר לנוזלים. המראה העלה לי דמעות בעיניים, שגברו כשהבנתי שהיום לא משחררים אותי למלונית, ושהתינוק יהיה עדיין מחובר לאינפוזיה.

 

איך אשרוד עוד יום במקום הזה? ודווקא היום החלטנו שעדיף שבעלי יהיה בסידורים שלאחר לידה (חדר שעוד לא סגרנו, עגלה שעדיין אין וכד'). אני הולכת להעביר לפחות עוד יום אחד לבדי.

 

נקודת אור אחת היתה בבוקר זה – סופסוף נתנו לי להניק את התינוק.

 

 

 היום השני


את היום השני העברתי די בודדה. בשבע בבוקר עברה רופאת ילדים בחדרים לראות את התינוקות, ורק לי אין תינוק בחדר, כמו כן בעלי היה בסידורים וההורים הבטיחו שיבואו רק בשעות אחר הצהריים וכמובן שמאיה, שותפתי לתא, היתה עם בעלה רוב היום. וכדי שאוכל לשמור על בריאותי הפיסית והנפשית, יצאו לי שעות ההנקה בדיוק על שעות האוכל וכמובן שגם על שעת קבלת הקהל. אבל מה זה חשוב, אני באמת מניקה ! בכל אחת מההנקות הגעתי לתינוקייה אופטימית שאחרי ההנקה אני לוקחת את התינוק אלי לחדר (אשכרה חשבתי שזה צ'ופר) ובכל אחת מההנקות התבאסתי שהוא עדיין חייב להיות מחובר לנוזלים. הנחמה היחידה שלי באותו יום היתה ההזדמנות להרים טלפונים לחברים שהשאירו הודעות. וכמובן – מחר אני עוברת למלונית.

 

 

היום השלישי


בשעה חמש לפנות בוקר נכנסה אחות לחדר עם התינוקת של מאיה ו"זרקה" את ה"חבילה" לבעלים. מאיה, חצי מנומנת התבעסה : "עדיין לא התקלחתי, לא צחצחתי שיניים. מה אני אעשה? היא בוכה מרעב" לבסוף מאיה החליטה להניק את התינוקת ולאחר מכן נכנסה למקלחת, כאשר הפקידה את התינוקת בידי. באותו רגע קלטתי שאולי אני צריכה לשמוח על זה שהתינוק שלי בתינוקייה, ואני כן יכולה להתקלח בשקט, ולצחצח שיניים בשקט, וחוצמזה, אני אוטוטו עוזבת למלונית, ושם בתנאים סטרילים אלמד את כל מה שצריך.

 

לקראת השעה שבע הלכתי לתינוקייה, וגיליתי לשמחתי שהתינוק כבר לא מחובר לאינפוזיה ואני יכולה לקחת אותו לחדרי. מאושרת כמו ילדה קטנה מיהרתי לחדרי ושמחתי שבעלי יגיע אוטוטו ויחד נלך כולנו למלונית.

 

כשנכנסתי מאושרת עם התינוק לחדר, גיליתי ששותפתי לתא עצבנית על בעלה, שמעדיף ללכת לעבודה מאשר לבוא לבקרה. "הוא לא עוזר לי בשום דבר", היא פתחה תיבת פנדורה. "כל הזמן אני עם הילדים, והוא עם העבודה שלו. הוא רוצה לבוא עם הילדים אחר הצהריים, הוא לא מבין שעדיף שלא יבוא בכלל?". הורמונים, הורמונים ,הורמונים, חשבתי לעצמי וניסיתי לנחמה. "ואת עוד עוזבת היום למלונית, מי יהיה איתי כל היום?" היא המשיכה בגל הרחמים העצמיים ההורמונליים, ואני ממשיכה לנסות לנחמה, ללא הצלחה מרובה.

 

 

משימת ההדחה


בסביבות שמונה עברה בחדרים רופאת הילדים. הפעם היא גם עצרה אצלי, הסתכלה בניירת ואמרה חצי לעצמה חצי אלי: "רמת סוכרים : X, בילירובין Y , התינוק ואת לא משתחררים היום". "מה לא משתחררים היום?" הרגשתי שוב את הדמעות מגיעות. אני כבר מתה למקלחת כמו שצריך, מיטה כמו שצריך, אוכל כמו שצריך. מה לעשות אני הרצליינית צפונית ואני צריכה תנאים. "את יכולה להשתחרר", אמרה הרופאה כאילו קראה את מחשבותיי, "אבל התינוק צריך עוד 24 שעות להישאר במחלקה. "אבל גם במלונית יש רופאים", ניסיתי את מזלי. "הרופאה הבטיחה שתתיעץ עם רופא נוסף ואדע יותר מאוחר מה הוחלט"

 

אם קראתן עד כאן, אתן כבר מבינות, שכמו בכל תוכנית ריאליטי טובה, הדמעות הציפו את עיני וחיפשתי אצל מי לשפוך את הלב. בצר לי פניתי אל מאיה, שותפתי לתא שכיאה לחברה לתוכנית ריאליטי ניסתה להסביר לי כמה כדאי לי להישאר עוד יום במחלקה: "מה איכפת לך, יהיה כייף, נעביר את היום ביחד, נעשה לנו מלונית משלנו. כדאי שתישארי עוד יום". במקביל היא המשיכה לקטר על זה שבעלה מעדיף ללכת לעבודה מאשר לבוא אליה. אילו היו מכוונים מצלמה אל פרצופי באותו רגע הייתי אומרת את הדברים הבאים: מה היא חושבת לעצמה, שעשו אותי אתמול? אני לא מבינה שכל מה שהיא רוצה זה חברה לבכות על מר גורלה? איזו מין חברה זאת? אבל בינתיים היא טובה גם לאינטרסים שלי, אז אני עדיין לא אשים את שמה בועדת הההדחה הבאה.

 

 

ההפנמה


כיוון שאין ברירה, ואני נשארת עוד יום במקום הנפלא הזה, בחרתי לנצל אותו בצורה המקסימלית. קודם כל תיזזתי את האחיות בכל הזדמנות, שילמדו אותי מה עושים עם התינוק. איך מלבישים אותו איך מחתלים אותו וכד'. במהלך יום זה הפכנו מאיה ואני לחברות טובות, עזרנו זו לזו בטיפול בתינוקות, צחקנו יחד על הנעשה במחלקה ואף הלכנו יחד ליועצת ההנקה. בקיצור, גיבשנו אסטרטגיה לטובת משימת ההדחה שלמחרת בבוקר.

 

 

היום הרביעי


כבר בשבע בבוקר עברה אחות בחדרים ואישרה, שכנראה גם מאיה וגם אני נשוחרר בצהריים, בכדי לחדד את המתח עברה אחות נוספת וחילקה לנו את מכתבי השיחרור, אותם עלינו לתת לרופאה שתגיע בסביבות 10:00. אני, אופטימית מתמיד, הלחצתי את בעלי ואת הורי שעליהם להתייצב במחלקה לא יאוחר מהשעה 11:00. בסביבות השעה 10:00 עברה רופאה בחדרים בכדי לתת את OK סופי לשחרור, התינוקת של מאיה נבדקה ראשונה, ולאחר בדיקה מעמיקה של הנתונים הודיעו לה שהתינוקת ירדה הרבה במשקל ונתנו לה הזדמנות נוספת להאכיל את התינוקת בבקבוק ולבחון שוב את השחרור אחר הצהריים. אני הייתי הבאה בתור, הורדתי מהר בגדים לתינוק וחיכיתי לרופאה, אך איך שהגיע תורי, הקפיצו אותה לחדר יולדות. עטפתי את התינוק בשמיכה, ורק לאחר כרבע שעה הבנתי ,שכדאי בכל זאת להלביש אותו, כי מי יודע מתי הרופאה תחזור...

 

בשעה 11:00 התייצבו במקום בעלי והורי מוכנים לתזוזה. אני כבר הייתי פחות אופטימית. התינוק שלי מלכתחילה היה עם בעיית משקל, ובנוסף היה חשד לצהבת... קיויתי שלא הלחצתי את בעלי והורי ללא סיבה. כשהגיעה הרופאה היא בחנה את הנתונים ולאחר היסוס קל נתנה OK להשתחרר עם המלצה להמשיך להעשיר את תזונת התינוק עם תחליף חלב ועם מעקב משקל בטיפת חלב.

 

לאחר ארבעה ימים במחלקה, כבר לא רציתי מלונית, אלא רק הביתה. רק אחרי שהגעתי הביתה התחלתי להבין שמחלקת היולדות, עם כל תנאי הבית חולים/סוהר שבה, זה בעצם חממה בצורת טירונות, שהכינה אותי להתמודדות האמיתית. ועכשיו, אם אני לא מצליחה להחליף בגד לתינוק, אין אחות שתבוא לעזור לי, ואם התינוק רעב בלילה, אני ולא האחות דואגת להאכילו, ויש לי רק מסר אחד ליולדות: תנצלו את שהותכם במחלקת יולדות. תנסו ללמוד כל מה שרק ניתן ואל תתנו לאחיות להחליף עבורכם חיתולים או בגדים, תתעקשו אתן לעשות את זה בעצמכן, למרות שאתן עייפות והתינוק בוכה, ואם מכל סיבה שהיא אתן נאלצות להישאר עוד יום/יומיים או יותר במחלקה, אחרי שתתבאסו ותבכו, תיקחו נשימה עמוקה ותנצלו את השהות עוד קצת.

 

 

הכותבת, אורית נעים פרי היא אמא טריה לאביב התינוק. ממרום גילה, 34, היתה אורית בטוחה שגידול תינוקות זה משחק ילדים, ואם נערות בנות 18 עושות את זה, אז מה הבעיה? בטור זה מגוללת אורית את התפכחותה הכואבת והאוהבת.

תגובות הגולשים