סיפור הלידה שלי

"מה תדירות הצירים?" שאלה האחות. "כל 3 דקות" שיקרתי. בקטנה
|
הדפס
|
שמור

 

כשהתעוררתי בפעם הראשונה, השעה היתה שתיים וחצי לפנות בוקר והייתי בטוחה שזאת עוד התעוררות רגילה לשרותים. גם כשהרגשתי צורך עז לחרבן (ואם המילה מגעילה אותכם, אז חכו ללידה עצמה...) זה נראה לי הכי טבעי בעולם. אבל כלום לא יצא וחזרתי לישון.

 

בשעה שלוש התעוררתי שוב עם צורך עז לחרבן, אבל עדיין כלום לא יצא וכלום לא יצא גם בשלוש וחצי ובארבע. רק בארבע וחצי, התחלתי להבין שאולי לא מדובר בצורך לחרבן אלא בצירים... התחושה גברה כשלאחר חמש דקות בשירותים חזרה לי אותה תחושה מלווה באותו כאב קל שבגללו התעוררתי. נפלא, אני עדיין לא בשבוע 37, תיק כמובן שלא הכנתי, עגלה לא בחרתי וכמובן שהחדר רחוק מלהיות מוכן.

 

"אפשר דחייה" נזכרתי בפרסומת וגיחכתי לעצמי, אבל אין ברירה, הגיע הזמן להעיר את בעלי. "ממי" אמרתי לו "נדמה לי שיש לי צירים" "באמת" הוא ענה מנוממנם "כל כמה זמן?" ""כל חמש דקות" עניתי לו. "ומה עושים?" הוא שאל כמו כל גבר מצוי (אין ספק שאנחנו יכולות לסמוך עליהם כשצריך) "נארוז תיק ונעכוב אחרי הצירים בשעה הקרובה ואז נחליט" עניתי לו.

 

מרגע זה לקח בעלי פיקוד על המדידות, ובמקביל התחלנו באריזה. מציר לציר כאב לי יותר והתחלתי לראות סרטים בראש של לידת התינוק בשירותים, בכורסא בסלון, ברכב וכד'' ואם זה נשמע כמו פנטזיות מיניות אז אתם לא בכתבה הנכונה. לאחר כשעה, כשאנו ארוזים ומוכנים לזוז, נזכרנו שיש לנו כלבה לטפל בה. "שאני אעשה טיול עם טולי לפני שיוצאים?" שאל בעלי והסתכן בנביחה שיצאה מפי : "נראה לך? אתה רוצה שאלד ברכב? אנחנו נוסעים למיון עכשיו"

אז יצאנו לדרך. כעבור דקה של נסיעה הבנתי שנסיעה עם צירים זה תענוג שאני מוכנה לותר עליו. כעבור שתי דקות של נסיעה בעלי עצר פתאום בצד הדרך. "מה קרה?" שאלתי אותו כשיצא מהאוטו. "אני רעב" הוא אמר והוציא מהתיק את חטיפי האנרגיה שברוב טובי ארזתי לו כדי שלא יהיה רעב בלידה חס וחלילה, ושוב, מזל שיש על מי לסמוך.

 

לפני כשלושה חודשים, כשחשבנו באיזה בית חולים אנחנו רוצים ללדת, היו לנו מחשבות יפות בראש. הדסה עין כרם – נוף מהמם, מלונית חדשה, וכן אפילו הצוות מקצועי ונחמד. רק דבר אחד לא כל כך לקחנו בחשבון – המרחק. אנחנו גרים במודיעין, היינו בטוחים שלנסוע לירושליים או לנסוע לתל אביב זה כמעט אותו מרחק וזה די נכון אבל את תל אביב אנחנו מכירים, את ירושליים לעומת זאת קצת פחות... אבל העיקר הגענו בסוף. בעלי הוריד אותי בכניסה למיון ונסע לחפש חניה, ואני סובלת מצירים פניתי לשומר בכניסה. "תכנסי מסביב" ביקש השומר. "מאיפה?" שאלתי. "משם" הצביע השומר על נקודה שלא ממש הבנתי במצבי וכמובן הלכתי לכיוון הלא נכון. "לא לשם, מסביב" אמר שוב השומר והסתכן בצרחה שיצאה מפי: אכפת לך כבר להסביר לי כמו שצריך, אתה לא רואה שאני עם צירים???" רק אז הצביע השומר על דלת קטנה שמהוווה דרך חלופית לשער המגנומטר (מגלה המתכות שאנו מכירים מהקניונים) ומלמל לעצמו "יא אללה, עם בטן כמו שלה היא רוצה לעבור דרך המגנומטר?" . טיפש, חשבתי לעצמי, יש לי ילד בבטן לא מטען חבלה עשוי מברזל, ותוך כדי שאני ממשיכה לקלל את השומר בליבי הגעתי למיון.

"שלום, אני עם צירים" בירכתי את אחות חדר המיון. "מה התדירות?" שאלה אותי האחות. "כל 3 דקות" שיקרתי בקטנה. "מצוין" היא ענתה, "מיד נחבר אותך למוניטור" . מה זה מיד, בעלי הספיק להגיע, מללללללא צירים הספיקו להציק והיא עדיין היתה בחדר השני.

 

מה שכן, מהרגע שהיא חיברה אותי למוניטור, הכל כבר מעורפל לי במח. אני זוכרת מלא דם, אני זוכרת שהיא דחפה לי אצבעות ואמרה שיש פתיחה של 3 אצבעות ואני זוכרת שברגע שהיא שאלה את השאלה שלה חיכיתי : "את תרצי משכך כאבים?" התשובה שלי היתה : כן. מתי אני אקבל אפידורל? והיא ענתה : "בקרוב מאד, אנחנו מתפעלים מהכאבים שלך".

 

השלב הבא היה חדר הלידה. מיילדת מקסימה קיבלה את פני ולאחר מס' שאלות בסיסיות גם היא שאלה אם אני רוצה משככי כאבים. "כן, דחוף" עניתי לה. "OK, אז בואי תתארגני ניקח לך ספירת דם, נעשה לך עירוי נוזלים ועוד כשעה תוכלי לקבל אפידורל". שעה... אני הולכת לסבול את הצירים האלו שעה???? מיותר להגיד שבעלי והמיילדת לא התרשמו מהכאבים שלי כמו אחות חדר המיון, כי בעלי הסקרן היה חייב לשאול מלא שאלות (שלא בהכרח היו רלוונטיות) ולעכב את המיילדת מלבצע את ספירת הדם והעירוי. אז חיכיתי. וכל מה שיכולתי לחשוב היה 'את מי אני אהרוג קודם אם במהלך השעה הזאת אני אפספס את מועד האפידורל? והמשכתי לחכות כשלאחר שעה עדיין לא היו תשובות של ספירת הדם... ורק לאחר שעה וחצי ריחמה עלי המיילדת ובדקה בתיק האישי אם יש איזושהי בדיקה שעברתי לאחרונה שתספק אותם. ואני חשבתי באותו רגע : מזל שלקח לך רק שעה וחצי של כאבים לותר על תוצאות ספירת הדם.


כשהרופא עם המזרק הגיע לא היתה מאושרת ממני, אבל עדיין המיילדת והרופא (וכמובן גם בעלי) מצאו מספיק סיבות למשוך קצת את הזמן, העיקר שאני אסבול. אך לבסוף הגיע הרגע המיוחל, קיבלתי זריקה בגב וכרבע שעה לאחר מכן הכל היה סבבה. כל מה שהיה חסר לי זה רק כוס יין אדום וסיגריה ואולי גם איזה חוף ים כדי שבאמת ארגיש בשמיים. מבחינתי עכשיו הלידה יכולה לקחת שעות. אני מאושרת. הכל יפה ורגוע מסביבי. אז נכון שאני נראית כמו אחרי מלחמה – השיער שמנוני מרוב זיעה, בגדי הלידה שלא מחמיאים אפילו למירי בוהדנה נראים עלי כמו כותנת בית משוגעים, וכמויות הדם ושאר הנוזלים שאני מוצפת בהם לא מיטיבים עמי, אבל ממש לא איכפת לי, קיבלתי אפידורל.

 

ובינתיים, מסתבר שפקעו לי מי השפיר, ומסתבר שאני כבר בפתיחה של שבע אצבעות, ואני עדיין בעננים. מעט מתחילה לפוג השפעת האפידורל, אבל המיילדת לימדה אותי טריק איך אני מוסיפה קצת לוריד, אז הוספתי. אבל כל האפידורל שבעולם לא עזרו כשהמיילדת החליטה שאולי אצלי הכל רגוע, אבל הבייבי שלי סובל, הדופק שלו נמוך ואמא שלו צריכה לקחת אחריות או יותר נכון חמצן.

 

מרגע זה ואילך, הכל קרה מאד מאד מהר, מיליון רופאים נכנסו ויצאו מהחדר, כל אחד מביע עמדה אחרת. ואני, אני כבר לא ממש רגועה. מה הכוונה 'הדופק שלו נמוך?' למה אף אחד לא מסביר לי? "כנראה שחבל הטבור הסתובב סביבו ומפריע לו לנשום" אמר לי אחד מצי הרופאים שנכנס לחדר. "מה זה אומר?" שאלתי מבוהלת. "אנחנו עוד לא החלטנו, אולי נצטרך קיסרי, תכף נדע" ואז נכנס עוד רופא, שהחליט חד משמעית, אנחנו בפתיחה מלאה. אפשר להתחיל לידה, אבל אולי נצטרך סיוע, יש מצב ללידת ואקום.

 

כמו בדרמות דרגה ז, השתררה דממה באותו רגע בחדר. הרופא ביקש מאחד המתמחים להביא את הפומפה, המתלמד המאושר וחסר הטקט ציין שאין לו מושג איפה זה נמצא כי בחיים לא היתה לו הזדמנות לראות לידת ואקום, ואני בשלב זה הכרזתי בקול אסרטיבי אפוף אפידורל שפומפה זה טוב לשירותים. וגם אם הצירים נראו לי כמו חירבון עסיסי, הלידה עצמה תהיה ללא אזכורי החדר החשוב.

 

וכך היה, הרופא הסכים לתת למיילדת רבע שעה בלבד לפני שהוא מביא את הפומפה, ואני דחפתי ודחפתי ודחפתי עד שהוא יצא לאויר העולם. הג'ינג'י המתוק שלי אצלי בידיים, יונק מהציצי שלי ומשאיר תשעה חודשים (או כמעט 9 חודשים במקרה שלי) של הריון מאחור ונותן לי רמז קטן לקראת הצפוי – הרבה יניקות מתישות ומלא קקי בחיתול, או במילים אחרות: סאקי סאקי קקי קקי.

 

הכותבת, אורית נעים פרי היא אמא טריה לאביב התינוק. ממרום גילה, 34, היתה אורית בטוחה שגידול תינוקות זה משחק ילדים, ואם נערות בנות 18 עושות את זה, אז מה הבעיה? בטור זה מגוללת אורית את התפכחותה הכואבת והאוהבת.

תגובות הגולשים