חופשת לידה

14 שבועות. 98 ימים. נשמע הרבה זמן? בהחלט נשמע הרבה זמן. אבל אני הייתי שם, ואני רוצה להגיד לכולכם, ואני ממש מקווה שמישהו ממושכי החוטים שם בכנסת קורא את הכתבה, 14 שבועות זה בדיחה.

בערך בחודש שמיני התחלתי לחכות לחופשת הלידה בכיליון עיניים. אח, כמה תוכניות היו לי. בכל זאת, 14 שבועות זה מלא זמן, ומה כבר התינוק עושה? ישן ואוכל. למען האמת, באיזשהו מקום אפילו פחדתי שאשתעמם.

כשבוע לאחר הלידה רבצתי לי בבית, כולי מאושרת, והבטתי באושר על תינוקי החדש. התינוק אכל כל שלוש שעות, בין אוכל לאוכל הוא ישן, היה לי באמת מלא זמן לעצמי, לטלפונים, להשלמת שעות שינה וגם קצת לניקיונות של הבית. כל ערב כשבעלי חזר הביתה הוא מצא בית נקי ורגוע. בשלב הזה כבר חשבתי לעצמי להכין רשימת תוכניות לדברים שמזמן רציתי לעשות.

שבוע לאחר מכן התחילה המלחמה. לא מלחמת לבנוו או מבצע עופרת יצוקה, אלא מלחמה עם נשק לא קונבנציונלי – הגזים. אני לא היית מוכנה בכלל למלחמה, את מסכת האב"כ אספו ועדיין לא קיבלתי חדשה, וברדיו לא דיווחו מתי יש הפגזה והיכן, ואני המשכתי לחטוף את הטילים תמיד, אבל באמת תמיד כשהייתי רחוקה מהממד.

מרגע זה ועד קרוב לתום 14 השבועות, הפכה חופשת הלידה שלי מרגועה וידועה מראש לחופשה המלווה בפחד מפני אזעקות אמת. אביב כבר לא ישן בין ארוחות, הוא העדיף לבכות במקום. כדי להרגיע את הכאבים הוא דרש ציצי (או שככה אני פירשתי את הבכי, אבל מה לעשות, כולנו עושות את הטעות הזאת) ומהר מאד התחלתי להרגיש כמו מכונת חליבה משוכללת, שבתום החליבה היא גם שרה ורוקדת, או במילים אחרות – מעסיקה את הבייבי כדי שישכח שכואב לו.

לישון במהלך היום היה כבר ממש בגדר חזון אחרית הימים ולישון בלילה יותר משעה וחצי רצוף היה בגדר פנטזיה רטובה (כן כן, לצערי, זאת היתה הפנטזיה הרטובה שלי). גם שאר משימות היומיום הפכו לקשות. לדבר בטלפון, לגלוש באינטרנט ולנקות את הבית הפכו למותרות, וכשסופסוף קיבלתי רבע שעה של שקט מהצרחן הקטן, הייתי חייבת למהר לשטוף לו בקבוקים, להרתיח מים, לעשות לו כביסות, ו...אה, לנסות להכניס משהו לפה שלי.

אני חייבת לשבור את התדמית שיצרתי בכתבה עד כה, אני כן נהנתי בחופשת הלידה. העברתי חלק ניכר מהחופשה בימי כיף עם חברות שגם הן אמהות טריות, ויחד ניצלנו את הימים האחרונים של הקיץ בטיולים עם התינוק בעגלה, סיבובי שופינג של בגדי תינוקות וסתם רביצה בבתי קפה. אבל הסיבה האמיתית למפגשים לא היתה הרצון לבלות, כיוון שאם הייתן שואלות אותנו היינו מעדיפות לישון. פשוט גילינו שיציאה מהבית עוזרת גם לנו וגם לתינוק להירגע, ולכן העדפנו לבלות ימים שלמים מחוץ לבית, רק כדי שלא נצטרך שוב להתמודד עם הבכי המתוק של התינוקות שלנו.

וכך חלפו השבועות, הבית כבר לא היה נקי, זמן לטלפונים ממש לא היה לי, ובאופן טבעי התרחקתי כמעט מכל חברותי, שאינן בחופשת לידה.

אני מתגעגעת לארוחה טובה, בכיתי לבעלי כל ערב. אני רוצה פעם אחת לאכול בלי הפרעות של בכי. אני רוצה לישון שלוש שעות רצוף, המשכתי במסכת הקיטורים, ואני חיייבת דחוף טיפול עשרת אלפים לגוף הכואב שלי.

כך עברו להן כמעט 14 השבועות, ופתאום באופן פלאי הדברים התחילו להסתדר. הבייבי נהייה פחות בכיין ויותר חייכן וצחקן. כל חיוך שלו ממיס אותי וכל צחוק שלו קורע אותי מאושר, ובדיוק עכשיו אני אמורה לחזור לעבודה.

לא רק שמבאס לעזוב בדיוק עכשיו את התינוק. אני עדיין לא ישנה לילה רצוף, וברור לי שבקרוב מאד גם אם יהיה לילה לבן, עדיין אצטרך לקום בבוקר רעננה לעבודה, להעביר יום עבודה רגיל, ולחזור הביתה למשמרת שנייה. אבל זה בסדר, למזלי צברתי מספיק כוחות בחופשת הלידה.

14 שבועות זה בדיחה, ו-12 שבועות כמו שהיה עד לא מזמן זה ממש עלבון למין הנשי. מגיע לנו הרבה יותר. חופשת הלידה זו אחת התקופות הקשות שאמא חווה, ומגיע לה גם ליהנות מתקופה זו, ולא רק לנו מגיע, גם לתינוקות מגיע הרבה יותר, מגיע להם יחס אישי וחום ואהבה שרק אמא יכולה לתת לבנה, אז למה, למה קוטעים את חופשת הלידה כל כך מוקדם?

 הכותבת, אורית נעים פרי היא אמא טריה לאביב התינוק. ממרום גילה, 34, היתה אורית בטוחה שגידול תינוקות זה משחק ילדים, ואם נערות בנות 18 עושות את זה, אז מה הבעיה? בטור זה מגוללת אורית את התפכחותה הכואבת והאוהבת.