מתוצרת מחלבתנו

הכל התחיל בשבוע 36 ביעוץ להנקה מטעם קופת החולים. התלבטתי כל הבוקר אם בא לי ללכת או שמיותר. הרי מה כבר יכולים להגיד לי? איך להניק? זה לא אינסטינקט אימהי מולד? איך הלביאות מניקות? אני די בטוחה שאף אחות בקופת חולים לא השקיעה בהן מזמנה. למען האמת, גם באמא שלי לא השקיעה אחות קופת חולים, אבל ת'אמת זאת חרא של דוגמא כי אני לא ינקתי... או שאולי זאת כן דוגמה טובה, אני לא ינקתי ויצאתי די בסדר אני חושבת. יש שריטה או שתיים או שלוש אבל מי סופר. בקיצור... היייתי ממש קרובה ללא להגיע לייעוץ להנקה. אבל בסוף הלכתי.

בשעה שלוש וחצי כמו שעון (את האופי הייקי ירשתי בלי לינוק מאמא) התייצבתי בקופת החולים. ברור שהאחות עדיין לא הגיעה משנת הצהריים שלה. אז חיכיתי. בשלוש שלושים וחמש כבר התחלתי לקלל את האופי הייקי שלי שגרם לי לנסוע 130 קמ"ש בכביש 6 רק כדי לא לאחר לייעוץ שאני בכלל לא בטוחה שאני צריכה. אבל זאת אני. בשלוש וארבעים כשהגיעה האחות, היא אמרה שאנחנו מחכות לעוד אחת וניתן לה עוד 5 דקות כי רבע שעה איחור זה לגיטימי. אני אנסה להגיד את זה לשוטר כשאקבל את הדו"ח על מהירות חשבתי לי בלב... ואז לאחר 5 דקות התקשרה האחות לאותה בחורה שהסתבר שגם היא התלבטה כמוני, אבל היתה קצת יותר החלטית.

אז נשארנו אני והאחות. מה לעזאזל אני עושה. אני משתעממת בקלות כשמלמדים אותי דברים ועוד אחת על אחת? טוב, אין ברירה, אמא הורישה לי אופי ייקי נימוסי ונשתדל להיות נחמדים. האחות הסבירה לי בראשי פרקים על מה היא הולכת לדבר, אמרה שהיא תדלג על פרק היתרונות (מצוין, חשבתי לי, תדלגי כמה שיותר) ונתחיל באנטומיה. לאחר כדקה של הסברים על מבנה השד היא קמה לסגור את הדלת. אופס חשבתי בליבי, האם היעוץ כולל הדגמות?

אני בטוחה שאתן קצת יותר אינטליגנטיות ממני (טמטמת טמטמת טמטמת) אבל באותה שנייה רק חשבתי על בעלי הסוטה ששאל אותי יום קודם מה לדעתי ילמדו ביעוץ ההנקה... אז אחרי חמש שניות של לחץ הורמונלי של חודש תשיעי, התעשתתי וחזרתי להיות חננה ממושמעת והקשבתי להסברי האחות לגבי האנטומיה של השד, חלב אחורי, חלב קדמי, כיצד נוח להניק וכו'.

לאחר כרבע שעה של הסברים, נתנה לי האחות בובה להתנסות. כמה מביך. נזכרתי בסרטים האמריקאים בהם בנות השש עשרה מנשקות כריות כדי להתאמן. פאדיחה ממש. אבל הפאדיחה היתה יותר גדולה כי מחצתי את האם-אמא של הבובה. וכשהאחות שאלה אותי אם יד שמאל בסדר, מלמלתי שבאמת כואבת לי התנוחה. "לא היד שלך" אמרה האחות, "של הבובה". "אה" מלמלתי ורק אז קלטתי שיד שמאל מחוצה מתחת לגוף. אח, אני הולכת להיות אמא לתפארת מדינת ישראל.

אחרי ההתנסות המאלפת, עברה האחות לפרקטיקה: "אני ממליצה לך להניק מול הטלוויזיה עם שלט ביד כי את אמורה להניק למשך כשעה, כאשר התינוק צריך לאכול כל שעתיים וחצי – שלוש". לצערי, מתימטיקה זה התחום שלי, ומהר מאד הגעתי למסקנה הבאה : "אז בעצם את אומרת לי שאני מניקה שעה, לא מניקה שעה וחצי, שוב מניקה שעה ושוב לא מניקה שעה וחצי?" "בדיוק " ענתה האחות, "ככה זה בהתחלה. אבל תתעודדי, לאחר כשלושה שבועות אני כבר ממליצה לך שבעלך יתן לו בקבוק ב-12 בלילה, ככה תשיגו 2 מטרות: אחת – גם בעלך יקח חלק בטיפול בתינוק והשנייה – תוכלי לישון רצוף מ 11 ועד שלוש".

זה השלב שבו התחלתי להבין שאולי בעצם הייתי צריכה להקשיב לבעלי שאמר כבר מזמן שצריך לאמץ ילד בן 18 עם איי קיו גבוה שיעבוד בהי טק ויביא לאמא ואבא הרבה כסף. למה בדיוק רציתי תינוק? מה כל כך רע לי בזוגיות הנוכחית?

חודש תשיעי, אין דרך חזרה התינוק אוטוטו בחוץ ואני מתחילה לעכל מה מחכה לי. בכוונה החלטתי לכתוב את החוויה הזאת עוד לפני הלידה, כי אני בטוחה שבשנייה שהוא יצא לאויר העולם (ועולות לי דמעות של התרגשות רק מלכתוב את המילים האלו) הכל יראה אחרת. זה יהיה פתאום הדבר הכי טבעי בעולם לא לישון בלילה, והכי טבעי בעולם להרגיש כמו תנובה'לה בע"מ וכל מה שיהיה לי חשוב זה רק לרצות את המתוק הקטן שלי ולא לרצות לחזור לשגרה שבה אני נמצאת עכשיו – עבודה עבודה עבודה, קצת חברים ומשפחה.

ובכל זאת, קצת לפני תום הייעוץ, שאלתי את האחות מה יקרה לכשאחזור לשגרה, אם אחליט לחזור לעבודה לאחר 3 חודשים כשאני עדיין מניקה. "אין בעיה", היא ענתה. "את צריכה למצוא מקום אינטימי במשרד, שבו תוכלי לשאוב לבקבוק ולשים במקרר עד שתלכי הביתה, את החלב הזה את נותנת למטפלת שתאכיל אותו למחרת". מעולה חשבתי, ממש נהייתי עדנה הפרה. ואם חשבתי שבזה תמו מחשבותיי על "בקבוקי חלב תוצרת מחלבתנו". קיבלתי למחרת מייל מהבוס שאומר: "אוכל במקרר – כל אוכל במקרר הוא של כולם. מי שמשתמש במקרר לצרכיו הפרטיים ואינו רוצה שיאכלו/ישתו לו את האוכל, באחריותו לסמן את מוצריו. מזון שלא יסומן יאכל על ידי הכלל". מוווווווושלם.

הכותבת, אורית נעים פרי היא אמא טריה לאביב התינוק. ממרום גילה, 34, היתה אורית בטוחה שגידול תינוקות זה משחק ילדים, ואם נערות בנות 18 עושות את זה, אז מה הבעיה? בטור זה מגוללת אורית את התפכחותה הכואבת והאוהבת.