מלחמה בגזים

השבועיים הראשונים שלאחר הלידה היו שבועיים חלומיים. למרות שנאלצנו לחזור פעמיים לבית החולים בגלל צהבת, ולמרות כל ההורמנים שהשתוללו, ולמרות חוסר שעות השינה, כל מי ששאל אותי איך הולך, קיבל את התשובה המתנשאת שאני באמת לא מבינה למה בנות מתלוננות שקשה להיות בחופשת לידה. אביב, התינוק הטרי שלי, ינק בלי בעיה כל שלוש שעות, לאחר שינק נרדם עד להנקה הבאה, ואם בכל זאת התעורר קודם, הוא נשאר שקט בעריסה מתבונן בהנאה במובייל הדבילי שחברים הביאו. מבחינתי זאת היתה אחלה חופשה, הספקתי לדבר עם כל אותם חברים שמזמן לא דיברתי, טיילתי מלא בשכונה והשווצתי בתינוק ובעגלה, והשלמתי את כל שעות השינה בשעות שאביב ישן. "חכי חכי" אמרו לי כמה נשמות טובות, אבל אני לא הקשבתי והמשכתי לפתוח פה לשטן.

השטן הגיע בגיל שבועיים, ולא סתם שטן, שטן שאין דרך להילחם בו. אביב המתוק שלי התחיל להתפתל מכאבים כאילו יש לו עצירות ולבעוט ברגליו הקטנות. זה התחיל בקטן והתחזק מיום ליום. בתחילה זה היה כפי שרשום בספרים בשעות קבועות, בעיקר בשעות אחר הצהריים, אך מהר מאד זה ליווה אותנו כל היום וכל הלילה. גם דרכי ההרגעה נעשו קשים מיום ליום, אם בהתחלה עוד הצלחתי להסיח את דעתו מהכאבים בעזרת טיול בשכונה, מהר מאד חשבתי פעמיים לפני שיצאתי איתו מפתח הבית כדי שלא אצטרך שוב להיות בסיטואציה של תינוק צורח ביד אחת ועגלה ביד שנייה.

גם שעות ההאכלה השתבשו פלאים, מתינוק שאוכל כל שלוש שעות, התחיל אביב לצרוח מרעב (או מגזים, אלוהים יודע) כל שעתייים ולפעמים כל שעה וחצי. כיוון שהמצב היה דומה אצל חברותיי המניקות, לא ייחסתי לזה הרבה משמעות, אבל זה בהחלט שיגע אותי.

כיוון שלראות את תינוקך סובל קרע אותי ואת בעלי, היינו מוכנים לרכוש כל תרופה שמישהו סיפר לנו עליה. ראשית רכשנו את הסימיקול, כפי שהמליץ רופא הילדים, לאחר מס' ימים שהכאבים לא נפסקו עברנו לגליקול, שהמליצה גיסתי, גם זה לא עזר והמשכנו בניסוי וטעיה הפרטי שלנו עם כל מה ששמענו: בייבי זים, גרפווטר, תה קמומיל, תה שומר, חיידקים פרוביוטים, אבקת סודה לשתייה ועוד. אפילו נרשמתי לקורס עיסוי לתינוקות והקפדתי לעשות לו עיסוי כל יום. כלום לא עזר. הנחמה היחידה שהיתה לנו היא שזה יחלוף בגיל שלושה חודשים, או במילים פשוטות: רק עוד שישים יום ללא שינה.

היות וקשה לי להאמין שבמאה ה-21 נותנים לתינוקות רכים לסבול ולא מוצאים תרופה, התחלתי לחרוש את האינטרנט, גם במאגר המידע האולטימטיבי לא מצאתי את הנחמה, אבל הטריד אותי שבכל מקום רשום שהתינוקות סובלים לרוב רק שלוש שעות ביום, ואצלי... אולי יש שלוש שעות של שקט.

באחד מימי השבת, לאחר שכל הלילה היה בעלי שותף פעיל להתפתלויות ולבכיות של אביב, הוא החליט שאנחנו הולכים דחוף לטרם. לא יכול להיות שאין פיתרון. שלוש שעות אחר כך, לאחר שבילינו שעתיים של בדיקות מקיפות בטרם, חזרנו הביתה עם התשובה הקבועה : תירגעו, זה רק גזים, אין מה לעשות. תתנחמו שבגיל שלושה חודשים זה עובר.

עברו עוד שבועיים, ואני כבר לא זוכרת מה זה לישון שעה רצוף, מתגעגעת לארוחה טובה בלי הפסקות של בכי ברקע, מתחילה להרגיש מבוכה מהשכנים שכל פעם רואים אותי עם תינוק צורח ביד אחת ועגלה ביד השניה, והכי חשוב, מרגישה לא נעים מבעלי המקסים, שכל העייפות והתסכול יוצאים עליו. בשלב הזה החלטתי שזה לא יתכן שאביב יסבול עוד חודש וחצי וכולם יגידו לי "תירגעי, זה כולה גזים, זה עובר בגיל שלושה חודשים" והלכתי שוב לרופא הילדים.

"אני יודעת שלכל התינוקות יש גזים", אמרתי לו על סף בכי."ואני יודעת שזה עובר בגיל שלושה חודשים, אבל זה לא יתכן שזה מלווה אותנו כל היום וכל הלילה ואין שום פיתרון". לשמחתי רופא הילדים לא נופף כמו כולם בשורת המחץ, והסביר לנו שיש תינוקות רגישים לסוגי אוכל שונים, וכנראה שלנו כזה. את חלב האם שלי הוא לא יכול להאשים אבל הוא בהחלט יכול להחליף את המטרנה בפורמולה. באותה נשימה ציין הרופא שאם גם זה לא יעזור, הוא יפנה אותנו לגסטרו ילדים, אבל עד שנשיג תור אביב כבר יהיה בן שלושה חודשים והבעיה בטח תיפתר מעצמה...

מאושרים ומעודדים יצאנו מהרופא ומיהרנו לרכוש את הפורמולה, אבל גם זה לא עזר והתחלנו לחרוש את הטלפון בניסיון להשיג תור לגסטרו ילדים, ולא משנה כמה רחוק נצטרך לנסוע. שלושה שבועות לאחר מכן נסענו מלאי תקווה לירושלים, עיר הקודש, להיפגש עם הגסטרו. אחות לבבית קיבלה את פנינו והתעניינה בסיבת בואנו. לאחר תחקיר קצר של איך אנחנו מגדלים את התינוק, כמה פעמים ביום אני מאכילה אותו, איזה סוגי אוכל אני מכניסה לפה, וכיצד אני מניקה, פסקה האחות חד משמעית: התינוק שלכם בריא, הכל בסדר, אתם סתם סובלים מתסמין ההורים הטריים הלחוצים ואתם מאכילים אותו יותר מדי". "אבל התינוק מתפתל כל הלילה" גמגמתי. "ברור, תאכלי גם את 10 ארוחות ביום ונראה איך תשני" ענתה האחות. "אבל אני מאכילה אותו רק כשהוא ממש צורח מרעב" ניסיתי עם דמעות בעיני. "תתני לו מוצץ במקום" ענתה האחות, ועוד לפני שהספקתי לענות לה שגם זה לא עוזר היא הוסיפה: "אתם צריכים לדבר עם התינוק שלכם ולהסביר לו שאתם עייפים, ושהוא חייב לתת לכם לישון כל הלילה. אם תסבירו לו הוא יבין, אל תצחקו, זה באמת עובד". בשלב הזה כבר הרגשתי את הלחלוחית בעיני מתחילה לטפטף, לקחתי נשימה עמוקה ובקול הכי אסרטיבי שהצלחתי להוציא אמרתי: לא הגעתי עד ירושליים בשביל לשמוע שאין פתרון". האחות הרגיעה, ואמרה שתיכף ניכנס לרופא.

כשנכנסתי לרופא הרגשתי כאילו זכיתי בפיס, פרץ של שמחה לא ברור מילא אותי והרגשתי כאילו אני מינימום אחרי שתי כוסות יין. הסברנו לרופא מדוע אנחנו כאן, ולאחר מס' שאלות ובדיקה קצרה הוא פסק: זהו מקרה של ריפלוקס קלאסי. לבן שלכם אין קוליק (גזים) אלא מה שנקרא בעגה המקצועית ריפלוקס שקט. האוכל "עולה" לו לושט ויוצר חומציות אשר מכאיבה לאביב, ולכן הוא מתפתל מכאבים. בשביל להרגיע את הכאבים הוא רוצה לינוק כיוון שהחלב הבסיסי סותר את החומציות וחוזר חלילה... מסכנון שלי.

כיום אביב מקבל טיפול נגד ריפלוקס, הוא עדיין סובל מכאבים, והאוכל עדיין עולה לו, אבל המצב הרבה יותר טוב. החמוד שלי מצליח לישון בלילה. גם ההורים כבר פחות אדומי עיניים ואני שמחה על העקשנות והאינטואיציה שהיתה לנו כהורים (לחוצים) לא להקשיב לכולם, אלא להתעקש על פיתרון.

ובאותה נשימה, אני פונה לכל הביולוגים וחוקרי התרופות באשר הם, רבאק, תמצאו כבר פתרון לבעיית הקוליק, לא יתכן שתינוק ממוצע אמור לסבול בשלושת חודשי חייו הראשונים והעולם שותק.

הכותבת, אורית נעים פרי היא אמא טריה לאביב התינוק. ממרום גילה, 34, היתה אורית בטוחה שגידול תינוקות זה משחק ילדים, ואם נערות בנות 18 עושות את זה, אז מה הבעיה? בטור זה מגוללת אורית את התפכחותה הכואבת והאוהבת.