מי מפחד מקינאת אחים

בואו נסתכל רגע על המשפחה שלנו – על הילדים שלנו, על עצמנו כאחים, על ההורים שלנו. כל אחד שונה מרעהו. לאחד חוש הומור מפותח, לאחר רגישות מופלאה, השלישי נולד עם חוש טכני מרשים  לצד אלה אנחנו גם רואים מי איטי יותר, מי עקשן, מי מתנגד לכל מה שמבקשים ממנו. כלומר – כל אחד שונה, ולכל אחד אנחנו נותנים יחס אחר בהתאם לאופי שלו. כל אחד מעורר בנו כהורים וכאנשים תחושות אחרות: אחד יזכיר לנו את מה שאנו אוהבים בעצמנו או בבן זוגנו ושני יציב מולנו מראה של המגרעות שלנו (או של בן זוגנו...) מהן אנו מנסים להפטר.

את כולם אנו אוהבים מאוד אולם כל אחד אנחנו אוהבים באופן שונה. הילדים חשים בכך. זה לא פסול, גם אותנו כהורים הם אוהבים באופן שונה. יודעים עם מי אפשר להתבדח, מי יותר קשוח עם מי כדאי לדבר ועל מה, וזה נהדר. 

לשם כך אנחנו צריכים לזכור, שהילדים שלנו תלויים בנו. ילד קטן זקוק להוריו כדי שיוכל לחיות. ההורים מאכילים, מחבקים, משמחים, נותנים את ההרגשה שהוא בעל ערך. בלי הוריו ילד לא מרגיש שווה, כי אין מי שיעניק לו את ההרגשה הזו. אנו מהווים עבורם מקור לשמחה, להערכה, כשאנחנו מחייכים ומרוצים מהם הם מרגישים שווים בעולם הזה וכשאנחנו כועסים מבקרים או דוחים, האיום עליהם הוא עצום. לכן הילדים כל כך זקוקים לנוכחות וליחס שלנו ולכן גם הם כה רגישים לתגובות שלנו כלפיהם או כלפי האחים שלהם.

כל ילד רוצה לעצמו את המרב וכל אח לוקח אותנו קצת ממנו ומהווה עבורו איום. כולם נלחמים על המשאב הזה - ההורים. על הזמן איתם, על היחס שלהם, על ההערכה מהם.  כשבנוסף על התחרות שנוצרת מעצם הקיום של אח,  אנחנו  גם עורכים ביניהם השוואות (ואפילו 'קטנות' כמו מי אוכל טוב יותר...) אז האיום גדל עוד יותר כי יש מי שחכם או יפה או מוצלח יותר ממני. זה מקור הקנאה, ועל אף שבעינינו כהורים הוא נראה לפעמים כשולי, עבור הילדים זו מלחמת קיום – תשומת הלב, הקבלה חסרת הביקורת, היחס, הרצון שלנו להיות איתם בונים אותם. ואם הם חושדים שמישהו גוזל את מקומם, אהוב יותר או מקבל יותר מהם הם נבהלים מאוד.

אנחנו, כהורים, לא תמיד ערים לקושי שמתעורר בעקבות המאבק שמתנהל סביבנו ויכולים לנסות לפתור אותו במשפט כמו "אנחנו אוהבים את כולכם אותו דבר" וכך לתת להם הרגשה שהם מגזימים בתחושות שלהם ולהעביר להם מסר שהם לא בסדר. אבל גם אנחנו, כבני אדם, יכולים לחשוב מה יקרה אם נדע באופן ברור שמעדיפים מישהו אחר על פנינו. לדוגמא ,שהקטנטן מעדיף את השני, כיצד נחוש כשהתינוקת רוצה רק את אבא או כיצד חלק מאיתנו הרגיש כשהבכור נולד ותשומת הלב של כולם הלכה אליו, ואנחנו קצת הוזנחנו על ידי בן הזוג.

הקנאה, אם כן, מובנת יותר כשערים לחשיבות ולהשפעה העצומה שיש לנו על ילדינו וזה גם הצורך שלהם - שנבין אותם. לא שנרחם עליהם או שנחוש כלפיהם אשמה, שנבין אותם. שנהיה מסוגלים להקשיב לרגשות שלהם ולעזור להם עם הבעיות שמתעוררות אצלם. לא לכעוס או לחוש אשמה על שהם שונאים זה את זה או חשים קיפוח. הכעס רק מעורר עוד יותר את התחושה שהם לא מספיק טובים בעינינו.

אנחנו כהורים צריכים לעזור לילדים, ראשית על ידי כך שנבין שהם לא חייבים להיות החברים הכי טובים ואוהבים גדולים. כדאי שהצפיות שלנו ממערכות היחסים ביניהם יהיו ריאליות- יחסים טובים, שכוללים קצת אהבה, יריבות, חברות ומריבות כמו בין כל בני האדם. אנחנו צריכים להבין שאנחנו בשר ודם, אנחנו לא  מסוגלים לפתור כל דבר באופן מושלם ולא לכל מתח יש פתרון מיידי. כולם צריכים יותר סבלנות ובעיקר אנחנו, ההורים שמהווים דוגמא חיה לילדים בכל רגע נתון. אסור לנו להתערב בכל ריב, יש סיכוי גדול שהילדים יצליחו לפתור את העניין בעצמם הרבה יותר מהר מאשר עם העזרה שלנו. כדאי שנגיב למריבות הללו כמו שאנו מגיבים לתחומים אחרים בחייהם - להבין אותם, לא להיבהל ממה שקורה, לתת לזה מקום ולעזור להם למצוא פתרון שיעזור.

לא להילחץ כשהגדול אומר שהוא שונא את אחותו הקטנה. אפשר לדוגמא להגיד "לפעמים אתה שונא אותה ולפעמים אני רואה שאתה מאוד נהנה לשחק איתה". אפשר גם לא להגיב, אבל לדעת מבפנים שזה בסדר שהוא יאמר דברים כאלה. כך הוא לא ירגיש אשם ורע. לאחר שנתנו מקום לרגשות השליליים אפשר להציע פתרונות חלופיים – אתה יכול לספר לנו מה שאתה מרגיש אבל אסור לך להעליב אותה ולהרביץ לה. אפשר להציע לצייר את הרגש, לכתוב, להרביץ לכרית כדי להוציא את הכעסים. חשוב שיהיו גבולות ברורים לגבי מה שמותר לעשות ואסור לעשות בין האחים – שהמריבות יהיו בתוך מסגרת ברורה ששומרת על כבוד, שהרגשות בה לא יוצאים מכלל שליטה. חוקים ברורים שאפשר לנסות לעמוד בהם (גם אם לפעמים לא מצליחים) מרגיעים. הם יוצרים סדר בתוך הבלגן.

אסור לנו לשפוט, לנקוט עמדה ולהתערב.  לא תמיד אנחנו יודעים מה בדיוק התחולל ובנוסף הילדים יודעים כך שכדי להפעיל אותנו ולזכות בתשומת ליבנו כל שעליהם לעשות הוא להתחיל לריב. לכן, אלא אם כן זה מגיע למצב קיצוני של סכנה עדיף שלא נתערב. כשאנחנו שופטים אנחנו עשויים רק להעמיק את הקרע ואת התחושה של מישהו שהוא מקופח ופחות אהוב. השיפוט רק יוצר בעיה נוספת. עדיף להקשיב לכל הצדדים ולחשוב ביחד על פתרון של פשרה ושיתוף. להעביר את המסר שאנחנו סומכים עליהם שידעו לפתור את הבעיה. להאמין ביכולתם וכך להעצים אותם ואת הערכתם העצמית.

עלינו ללמד אותם להיות סבלניים זה כלפי זה באמצעות הסבלנות שהם רואים מאיתנו. לחזק אותם שוב ושוב באהבה הרבה שלנו, גם כשאנחנו כועסים עליהם. גם כשאנחנו עייפים ומותשים. ככל שנתמיד בכך תחושת הקיפוח תהיה קטנה יותר. ככל שנשכיל לזכור מה אנחנו אוהבים בהם גם 'כשבא לנו לתלות אותם' ונוכל להביע את זה, כך ערכם העצמי יגדל והם יחושו טוב יותר במקומם בבית ובעולם.

לסיום, בל נשכח כמה חשוב שיש אחים – אפשר לשחק איתם, לדבר איתם, להתיעץ, לפלס את הדרך אחד לשני, ללמוד מהם על שיתוף , התחלקות, על איך להסתדר עם חברים. אחים עוזרים זה לזה ובקיצור יש להם גם כמה יתרונות...

אם נדע לא להיבהל מהריבים ומהרגשות השליליים, להבין אותם ולעזור להם לתעל את זה למקומות נכונים עשינו את שלנו.