הפינה של לוליק 9

הילד לא זוחל. לא יכולה לומר שזה מדאיג אותי, כי זה באמת לא.

את שאר הדברים, בלי עין הרע, הוא עושה בסדר גמור.

גלגולים, סיבובים, טעימת בהונות וכל מה שמשתמע מכך.

אני מחשיבה את עצמי לאימא רגועה, כלומר חוץ מהשריטות הרגילות אין לי נוירוזות... שקשורות לילד, הכוונה.

לעומתי, ג' היה אבא אווזה הרבה יותר ממני. כשאריאל נולד, הוא היה ממתין מחוץ לתינוקיה בבית החולים, ומציץ מהחלון. ברגע שהילד היה מתחיל לבכות הוא היה רץ אליו, ומחבק אותו.

האמת, די מביך להודות באמת, אבל בלילה, אם הילד קם, ג' מתעורר. אני כמו בול עץ.

להיות כל הבוקר עם הילד זה פשוט מתיש. אני מנסה לעייף אותו במשחקים ומעייפת את עצמי בעיקר.

כלומר, הכל הרי שונה. הוא אבא אמיתי מלידה. מוזר שהפכנו לאנשים האלה, שקוראים אחד לשני ליד הילדים אבא ואימא. שארוחות הערב נדחות לאחרי שהילד נרדם. כלומר, זה מעין מנגנון חדש שפיתחנו.

אתה שבע עד שהקטן ישן.

גם הבילויים השתנו. אין יותר ימי שישי. קובעים בעשר, מה לעשות בשתים עשרה.

צריך להתארגן יום לפני, בייביסיטר, בלגנים.

בייביסיטר. רק לפני שנייה אני עוד הייתי על תקן בייביסיטר.

אבל מה שהכי מוזר, זו ההרמוניה. יש הרגשה, שאני אימא כבר שנים על גבי שנים. הכל נהיר לי ומובן.

אני וג', למרות הכל, זורמים בקצב ההורות, כאילו ונולדנו עם הידע.

בגלל זה אני לא דואגת, אני יודעת שזה עוד יבוא. בחוש השישי שלי החדש, המכיל גם את ג' וגם את אריאלי, אני יודעת שהכל יהיה בסדר, ובזמן, וזה מה שהופך לדעתי את החוויה למה שהיא, ונותן לה את העוצמה.

להיות  משפחה.

אני - "טושי, אתה יודעה שאריאלי עוד מעט בן חצי שנה?"

ג' - "וואוו, מעל חצי שנה עברה"

אני - "כן היית מאמין? זוכר כשחזרנו איתו מבית החולים?"

ג' - "פשושית שלי אני לא מאמין..."

אני - "מה?"

ג' - "שבעה חודשים את יודעת מה זה אומר?"

אני - "שאריאלי כבר גדול?"

ג' - "גם אבל מעבר לזה"

אני - "שאתה מרגיש באהבתך הצוברת תאוצה אליו ואליי כל יום שעובר?"

ג' - "בסדר... גם זה הולך... אבל הכי הכי זה אומר..."

אני - "שסוף סוף קלטת שאתה אבא?"

ג' - "לא, שכבר יותר מחצי שנה אני לא ישן."