הפינה של לוליק 12

רבות עוד יסופר וידובר על הזוגיות. (טוב אני אדבר, אתן תקראו).

אני יודעת, שלא מדברים על זה וחבל, אז החלטתי להרים את הכפפה.

כבר דיברנו על זה שהזוגיות מצטמצמת להיי ביי ויאללה די, יום-יומיים כאלו שחוזרים על עצמם כמו מנטרה.

שלא נדבר על היחסים שבינו לבינה, ובכלל, תסבירו לי, למי יש כוח.

אני מודה ומתוודה, שאני מאלו שנשבעו לפני הלידה, שאני את בן הזוג שלי לא אזניח.

אבל כל יום, כשמתקרבת השעה שמונה, והילד במצב שינה של "נחום תקום", כלומר מסתמנת העובדה שעד עשר הוא כבר לא יירדם, אני מתחילה להרגיש עקצוץ בעין ימין ותחושה שורפת בעין שמאל. דמעות קטנות של עייפות ושל פיהוקים נקוות לי בעיניים ועד שאני צונחת על המיטה בהכרת טובה לאיש שהמציא את הכרית ואת המזרון, כל מה שאני רוצה זה לאבד בשקט ובפרטיות את הכרתי, עד למחר בבוקר.

אבל, וכאן מגיע אבל גדול, מכיוון שכל היום בקושי החלפנו שני משפטים בסלולרי, אני חייבת לשוחח עם אישי היקר, שהתחביב שלו זה להישאר ער עד חצות.

למזלי, ההורות מתחילה להראות בו את אותותיה, ובזמן האחרון הוא נופל יותר שדוד ממני, עד שהשיחה הלילית שלנו יכולה להסתכם גם היא בקולות של מצמוצי נשיקת לילה טוב לאוויר הפתוח בינינו, כשלאף אחד משנינו אין כוח להרים את הראש.

חברה טובה שלי אמרה לי, שזה עובר אחרי שנתיים בערך, ואז מסתגלים יופי, אבל הקטע שעד שאתם מצליחים לאמץ את השיטה, רוב הסיכויים שתהיי שוב בהריון.

מי אמר חווית הורות ולא קיבל... מי??

אני - "לילה טוב פשושון"

ג' - "את קמה אליו היום בלילה"

אני - "תשכח מזה"

ג' - "אני עייף"

אני - "זבש"ך אני הייתי איתו כל היום וחוצמיזה...."

ג' - "לא מוכן, לא עוד פעם התירוץ הזה"

אני - "זה לא תירוץ! זאת אמת!! חסר לך זמן איכות עם הילד!"

ג'- "לא חסר לי אנחנו מבלים יחד הרבה"

אני- "טוב בסדר אבל תבין אותי אני מותשת"

ג' - "ממה? את מותשת? מה כבר עשית היום?"

אני - (בעצבים) "שיחקתי, טוב?"

ג' - "עם אריאלי?"

אני - "כן!"

ג' - (מנסה לפייס) טוב, אז למה את משחקת איתו, ולא משחקת כבר איתי בכלל?"

אני - "במה אתה רוצה לשחק?"

ג' - (צוחק) "ברופא וחולה"

אני - טוב, אז אני חולה"

ג'- "יופי, אני רופא. אני בשביתה, לילה טוב!"