יומן שמירת הריון של פלפלת

יום שישי – 9/7/04

 אחרי שהבנתי שכל עניין שמירת ההריון הוא כנראה מזימה לבדוק את שפיות דעתי החלטתי לספר לכן על נפלאות השמירה + אפקט ההורמונים. כלומר, לא יהיה משעמם. אז מה היה לנו אתמול?

קמתי בתשע בבוקר והפתעתי אפילו את עצמי כי חשבתי שהשעון הביולוגי שלי מכוון אוטומטית לשש. שתיתי קפה והדלקתי טלוויזיה - נשבעת לכן בנות, לא ידעתי שיש לי כל כך הרבה ערוצים בטלוויזיה ומעכשיו במקום לקנות פנאי פלוס פשוט תשאלו את פלפלת והיא תיתן לכן את כל תקצירי הסדרות. גיליתי שהמשרד לא נשרף או מתמוטט כשאני לא שם-וזה כמעט העציב אותי....הרי אם אני הבוסית, אז איך לכל הרוחות יש למשהו קיום בלעדיי?

ייבוב לא רציני בצהרים ובעקבותיו אכילת שתי חתיכות פיצה, מה שהפך את כל העסק לבכי די רציני על המחשבה של להוריד הכל אחרי הלידה. ייבוב מאוד מאוד רציני אחרי שראיתי את מר פלפל מנקה את הבית והרגשתי שאני מאוד מרחמת עליו איך נופל עליו הכל בגלל השמירה, ואז כשהוא אמר שזה בכלל לא נורא ואני צריכה לקבל את זה הנה באה לה בריצה התקפת הורמונים- התחלתי לבכות עוד יותר שהוא בכלל לא מבין אותי ולא יודע מה זה להיות בשמירה. הפרצוף הנדהם שלו כל פעם שזה קורה...

הבנתי פתאום שאני כן מבוהלת וכן מאוד מודעת לשמירה שאני נמצאת בה- כל הליכה לשירותים היא במין פאניקה קטנה של: יהיה דימום או לא יהיה דימום. בערב- ניסיון לארגן משהו ליום ההולדת של מר פלפל בעזרת חמי. נזכרתי כמה אני אוהבת אותו.

יום שבת - 10/07/04

והפעם פלפלת בודקת מהו סף הרתיחה שלה. יום שישי בבוקר, שמש יפה, שקט שקט בחוץ, אני בשמירה ומכאן שאין לי שום עבודות בית שמחכות לי. אבל אני מרגישה את אי השקט בתוכי. מר פלפל ישן לו שנת ישרים. אני נזכרת איך בדיוק באותה תקופה לפני שנה כל כך נהניתי מהקיץ, מהבריכה, מהגוף אחרי דיאטה ומהכנות לחתונה. טוב - ברור לכן שכל זה מעלה את רמת הטמפרטורה שלי כשאני משווה את זה למצבי הנוכחי.

מר פלפל מתעורר לו ויוצא לסידורים. הוא חוזר הביתה בצהריים עם שני זרי פרחים מקסימים ודיוידי לערב. ואני? מתעצבנת, רותחת. יש לו יום הולדת ביום ראשון וגם כך ידיי כבולות ולא יכולה להכין לו שום דבר, אז איך בדיוק הוא עוד מעיז לעשות מחוות נחמדות כלפיי ?מה ההפקרות הזו, הא?

עכשיו תוסיפו על זה את פקטור האשמה הקיים בי בילט-אין ולא תאמינו לאיזה הר געש אפשר להגיע. אם נוסיף גם את העובדה שהוא נרדם לשנת צהריים ושוכב על ידי רגוע ויפה כמו אל יווני ואני בעקבות השמירה לא יכולה לעשות עם זה כלום - תקבלו נקבה כועסת, מאוד כועסת. חשבתי לעצמי - האם המצב של שמירת הריון הוא הכנה לחלק שלם בחיים שלי שיופקע ממני כי אני אמא? האם זה באמת מבחירה כי אנחנו רוצים לממש את ההורות או מכורח הנובע משינוי של המצב? אמצע חודש שביעי ואני עדיין מפחדת מאיבוד השליטה. עוד מעט אלד ועוד לא עברתי טיפול פסיכולוגי מקיף שיכין אותי להיות אמא. הכי נורא הוא, שככל שמתקרב המועד את מבינה לאט לאט שטיפול לא יעזור ובכל מקרה את כנראה צריכה טיפול של 5 שנים ואי אפשר לדחוס אותו בחודשיים נכון?

כשהרמתי אתמול אל הקול על מר פלפל הבנתי שזו פריווילגיה נהדרת - הרי כשהגוזלית תגיע, זה יהיה בשקט בשקט. אז קיביני מיני פלפלת- שחררי עכשיו, קדימה- עם הריאות מלאות אוויר, שחררי נרווים, תצעקי , תכעסי, תתעצבני... הרי בעוד חודשיים תהפכי אמא ואז תהפכי לקורנת, רגועה וחייכנית. מה, לא?

יום ראשון - 11/07/2004

והיום פלפלת מגיעה לשיאי אינטימיות חדשים עם מר פלפל:יום שישי, פלפל חוזר הביתה בצהריים עם פרחים דיוידי טוב ובנון שלנטיות מוסיף - רצועות שעווה. פלפלת מתעלמת באלגנטיות. יום שב, היום עובר בעצלתיים,הרבה שיחות עם החצי והדיוידי לא היה משהו. תשע בערב, פלפלת בקול מתפנק: אין לי כוח אבל אני עולה להתקלח.

מר פלפל: "רוצה שאבוא להוריד לך שערות עם השעווה"?

פלפלת: "אהה...אמממ....לא יודעת. אממ".

לפני שאני מספיקה להביע מחאה יותר קולנית אני מוצאת את עצמי עם מר פלפל מלא במרץ שמחלק הוראות- תשכבי, תורידי, תתגלגלי. מתברר שהוא גם קרא בחדווה את ההוראות מראש, כך שלא היה לי ממש זמן הכנה. כל הרעיון של לעזור לי להוריד שערות נראה לו מאוד טבעי לאור העובדה שאני בשמירה ואני שואלת את עצמי - האם אי פעם יחסינו יחזרו לאן שהיו? ושלא תבינו לא נכון - היער שמתחיל לגלות סימני חיים משל עצמו על גופי מפריע לי מאודדדדדד. אבל שהפלפל יוריד לי? הוא רגיל לקבל אותי "מוכנה".

אני משלימה עם העובדה שקולות מחאה לא יעזרו כאן והוא ניגש למלאכה. איייי!!! מריטה. כואב. מסתכלת לכיוון הפנים שלו והוא מחניק חיוך. חשבתי שלא ראיתי טוב. ואז עוד פעם - איייהההה! והאל היווני הפרטי שלי כבר מחייך מאוזן לאוזן. ואני מגלה שלבן אדם יש את זה- לא מפספס אף נקודה, מדסקס איתי זוויות שכיבה כדי שיוכל להגיע לכל מקום - הצליח להרשים אותי!

ובזמן שאנחנו שם על המיטה, אני בפוזה סקסית של תרנגולת מרוטה והוא שיכור מהרגשת הכוח, אני חושבת לעצמי- ואללה, פלפלת, חווית ההריון באמת מקרבת, הא? (מקרבת אותי לכוכבים מכאבי תלישה). האם יכול להיות שהוא נהנה להכאיב לי ומצא דרך לגיטימית להחזיר לי קצת על התקפות ההורמונים? (אני כמעט בטוחה שכן). האם מריטת שער כואבת כמו צירים? (יש קווי דמיון כאב רציף בזמנים סדירים).

מאחר שאני בשמירת הריון, אנחנו לא. וזה מתסכל. אני לא יודעת עם בגלל האקט או בגלל החסך באינטימיות הזו. חוץ מזה- אם הייתן יודעות איך הפלפל נראה, הייתן מבינות שקשה מאוד להתאפק ולא לנגוס בו. אבל פתאום עם השמירה מגלים אינטימיות אחרת - מעבר לנגיעות מלאות החום יש את העזרה בדברים הקטנים, כשהוא עוזר לי להוריד בגד, או מאפשר לי הצצה עליו כשהוא מנקה, בדיחות משותפות על השמירה ומה שנעשה אחריה ועכשיו גם מריטות. ואני חוזבת לעצמי - האם הכאב במריטות מקרב בינינו? כן בטח - מה שמקרב בינינו הוא התענוג שלו למצוא דרך לגיטימית להכאיב לי ואני שותקת.

כשהוא מסיים אחרי שאני בטוחה שהוא נהנה קצת יותר מדי מהעניין, הוא מורח אותי בלחות ומטפל בי כמו ילדה קטנה. שחרר אגרסיות. מסתכלת עליו בפליאה - כל פעם מדהימה את עצמי מחדש איך בחרתי באיש הזה לאהוב אותי ולהיות אב לילדיי. שוכבת על המיטה ומהרהרת - אם אין לו בעיה עם כזו אינטימיות, הוא הרי יכול היה להיות נפלא בחדר לידה. הוא מת על המשפט: "נו, קדימה- תדחפי". כל היום זורק לי אותו. ואני פתאום עצובה - בגלל הקיסרי כבר לא תהיה לו

הזדמנות להגיד לי אותו.

‏יום שני‏ - 12/07/2004

והיום - אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. אתמול היה יום רע. נסענו לרופא לביקורת ובדרך אליו התחיל שוב דימום. הרגשתי איך שוב אוזל לי הכוח. ורק החצי יושב על ידי נוהג ומחייך אליי ואומר - הכל יהיה בסדר. הרופא המדהים מרגיע ואנחנו רואים את הגוזלית באולטראסאונד עושה סלטה במיוחד בשביל אמא. הרופא פוסק - שמירה בשכיבה עד סוף ההריון. אין מה לעשות - שיליית פתח. פתאום אנחנו מתחילים לדבר על מקרים של לידה מוקדמת ועוד כל מיני דברים, שמגבירים לי תחושת בחילה ואימה בגרון.

נוסעים הביתה - אני שותקת. לפלפל יש יום הולדת ואני חושבת לעצמי איך המצב שלי הורס לו את הכיף. הוא רק יושב ומחייך חיוך מרגיע. אני חושבת שהבנתי אתמול את משמעותה של שמירה מלאה בשכיבה. החצי עוזב בצהרים ליום פינוק עם אבא שלו ואני נשארת למחשבותיי. באופן מפתיע אני די קרת רוח. לא חושבת על דברים נוראיים ורק בודקת מדי פעם בחרדה שהדימום אכן הפסיק. בערב החצי חוזר, רגוע רגוע ואנחנו מתיישבים לראות סרט. סתם - לראות סרט. בשקט, יד ביד. אני משעינה ראש ונרדמת. מתעוררת ומעיפה מבט על הבית , עליו, על הכלב, ומרגישה שהכל יהיה בסדר. לא צריך הרבה יותר מזה - בית שאת אוהבת, גבר שאת אוהבת, שקט. ואז אני מבינה - אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. עולים לחדר שינה לישון. מחזיקים ידיים ומדברים. אפילו שיש דברים שלא עושים עכשיו, הסיטואציה של להחזיק ידיים בחושך ולדבר עושה לי פרפרים בבטן. החצי עדיין עושה לי פרפרים בבטן.

קמים בבוקר ואני נכנסת להתקלח - נופל לי הדאודורנט. "ממי תתעורר... נו, ממי – תתעורר! נפל לי הדאודורנט, אתה יכול להרים לי אותו?". "ממי - אתה יכול לרדת למטה להביא לי את התחתונים הנקיים?" ממי יורד ומביא לי, ואני יורדת למטה. "ממי - אתה יכול לעלות ולהביא לי כרית ואת הפלאפון?" ממי עולה. ואז ממי יורד. "ממי - אתה יכול לעלות להביא לי גם כרית לרגליים?" וממי עולה שוב. אין ספק- אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. המאוד קטנים.

יום שלישי -  13/07/04

והפעם על זמן פנוי, זמן איכות ומה שביניהם. שמתן לב שנשים הן אלופות בתכנון זמן? קחו אותי לדוגמא - לפני השמירה הצלחתי למצוא זמן לנהל את המשרד שלי, לנהל את הבית, לנהל את עצמי, לנהל את החצי ותמיד היה נשאר עוד זמן לדחוף ביקור בבית קפה או סרט או משהו. יותר מזה - ניהול הזמן נותן הרגשה של חופש גם כשבפועל אין זמן. החופש לבחור עד מתי לעבוד, מתי לעשות קניות, לקחת שעתיים לסיבוב בסופר (שתמיד יוצא יותר יקר בגלל זה). ועכשיו - אין לי מה לנהל. זה כמו להגיד שאתה מנכ"ל בחברה של איש אחד.

גיליתי אתמול, שלאט לאט מתקבע לו סדר יום גם אצלי וזה מאוד הצחיק אותי. כי הרי מה כבר יש לי לעשות - להתלבט קשות בין ערוץ הופ הורים או סרט בדיוידי? אז הבוקר מתחיל עם השכמה שלי יחד עם פלפל. מגיע לו לראות אותי "קורנת" על הבוקר לא? וכוס קפה איתו, קצת חיבקוקים והוא יוצא לענייניו. כמו ילדה טובה - עושה מקלחת ומתכוננת לחלק החשוב של היום, לרדת לקומה התחתונה בבית ולדאוג שיהיו על ידי כל הטלפונים, עיתונים, ספרים, שלטים. אל תקלו ראש במשימה! העניין דורש תכנון ובדיקה מדוקדקים מאוד! הרי אם אשכח את הפלאפון למעלה- אני תקועה.

אז אחרי מעבר חלק לקומה התחתונה, אני עוצרת על יד המדרגות. ואז משימה חשובה נוספת - סקירה של הבית ומחשבה חזקה ויסודית על כל ההוראות שמר פלפל יקבל כשהוא יבוא הביתה. כי צריך לזרוק זבל, וחייבים לשטוף את הספל וחצי שבכיור והוא חייב להזיז את השקית שזרוקה לה על השיש וגם לעשות סדר בעיתונים ולהוציא כביסה מהמייבש וכו'. אז כל זה לוקח זמן - מה, לחשוב לא לוקח זמן? אחרי סקירת רנטגן שלי, מתמקמים בסלון. יופי - כל השלטים על ידי, פלאפון, סרטים, ספרים. מתלבטים עוד קצת עם להדליק מזגן או לא ואז מסדרים את הכריות כך שיהיו בזווית נוחה.

משימה לא פשוטה, בנות- הכרית צריכה להיות ממוקמת כך שיהיה נוח לצפות בטלוויזיה אבל גם לקרוא עיתון, והכרית לרגליים - ממוקמת על השולחן או על הספה? אוףףףףףף - החלטות, החלטות. ממוקמת.

מדליקה טלוויזיה. בנות - יש עולם שלם של תכניות בוקר לאנשים שצופים בהן. כולל התלבטות קשה מאוד כל ערב: האם לצפות בסדרות או להעסיק את עצמי במשהו אחר כי יהיה שידור חוזר בבוקר. כמעט צהריים ולא יאומן - אני נרדמת. מה זה? מתי השעון הביולוגי שלי התרגל בכזו נוחות לרביצה? מתעוררת ואוי ואבוי פספסתי את ההתחלה של מיכאלה, שאתמול לא ראיתי כדי לראות היום. שוד ושבר! תקלה בניהול הזמן, מעשה שלא ייעשה! אני לא אוהבת שמשחקים לי בלו"ז. אחה"צ מתקרב וכך גם הזמן שפלפל מגיע. הרבה יותר נחמד כשהוא מגיע. הוא מתיישב כדי לשתות קפה ולעשן סיגריה אחרי יום קשה ואני מתחילה- ממי, אני צריכה שתעשה כמה דברים... ממי עונה: מה? ואני מתחילה לירות. והכל על פי סדר לוגי מובנה של מה לפני מה ואיך זה צריך לקרות. אני באמת באמת משתדלת להגיד הכל במקצב איטי כדי שלפחות יגמור את הקפה והסיגריה. משום מה נראה לי שיצא לו החשק. הוא הולך להתחיל.

אבל פריקית שליטה כמוני לא תסתפק בזה! אני צריכה לראות שזה מתבצע כמו שאני רוצה. עושה קולות של כאילו מתמתחת ומדדה למטבח. ממי - מה אתה עושה? ממי עונה - מה זאת אומרת? מה שביקשת, מוציא את הזבל, שוטף כלים, מוציא בגדים מהמייבש. שד קטן בראש אומר לי שהוא לא עושה את הדברים כמו שביקשתי אבל אני מגלה איפוק אצילי וסותמת. הוא שולח אותי בקול דואג לשכב. עאלק דואג - הוא רוצה שהרס"רית תעוף לו מהעיניים. כשהוא מסיים ומתחיל להתרווח - אני יודעת שהחלק הכיפי הגיע. נאכל, נראה טלוויזיה או סרט, נדבר המון ומדי פעם חברים יגיעו. הוא: ממי, אמר שהוא רוצה לקפוץ לקפה, מתאים? ואני לא מבינה מה פתאום מתאים - אני הרי סחוטה לגמרי!

וכך אני מבינה בעצם שהזמן הפנוי לא ממש פנוי ואני ממשיכה לנהל, ואחרי כל זה יש שעה או שעתיים של חסד בערב- כשזה רק את והוא. בלי קניות, בלי סידורים,זבל, כלים. זמן איכות שבו פתאום יש זמן להקשיב

‏יום רביעי‏ - 14/07/2004

והיום פלפלת בהתקפת רעב. או אם תרצו - פרק מסרט אימה. אף פעם לא הייתי ממש רזה. אבל בהחלט נראיתי טוב, סקסית ומטופחת. תמיד הצללית שלי הייתה מעוגלת ולא "שפיצית" אבל בין זה לבין מה שקורה היום אוי ואבוי-היום מסתובב לו בניחותא בבית טנק מרכבה.

בחודשים הראשונים בכיתי ובכיתי, איך הגעתי לזה, איך אני נראית, איך ואיך. היום כבר לא. אני יודעת שהתקופה הזו תעבור ואחזור לעצמי בעבודה קשה. אבל- גם לשמנות אמור להיות גבול לא? אתמול התחיל בוקר בריא. קפה ויוגורט דיאט. סאחה על הבריאות המשפריצה, פלפלת! חצי שעה אחר כך ומעבר אקראי על יד המטבח מוצאים אותי פותחת את דלת המקרר רק כדי לוודא ששום דבר לא ברח ממנו כמובן. השלל - אפרסק תמים. הולכת לצפות בטלוויזיה וכך עוברות להן כשעתיים. יש במקרר עוגת יום הולדת מהממת של הפלפל. הוא בחוצפתו לא טורח לאכול ממנה והעוגה כל כך מושקעת. חוצפה! אני מחליטה לתקן את העוול מיד. חתיכת עוגה בדרך אליי.

השעה בערך שתיים וחצי בצהרים ועם כל הכבוד צריך לשמור על שגרת יום ולאכול צהרים לא? אז שוב השלל מהביקור של אימא - צלי בקר נפלא, תבשיל פטריות ופלפלים חמוצים (לא - הם לא בני משפחה שלי). נפלא! עכשיו רואים מיכאלה ואח"כ נרדמים. באזור ארבע אני מגלה שהמקרר שלי יודע לדבר. הוא קורא וקורא ואני חייבת ללכת ולבדוק ששום דבר לא השתנה בו מהפעם האחרונה. הקורבן - אשכול ענבים תמים.

באזור שש מר פלפל מגיע. יופי - מעכשיו לפה שלי יהיה עיסוק אחר (לא מה שאתן חושבות סוטות- אני בשמירה לא?). תשע בערב - צריך לאכול משהו לא? והפעם, מודעות תזונתית מרשימה. טוסט X 2אבל שימו לב ממזולה לייט ולחם קל, גבינה צהובה ועגבנייה. אחחחח- אני טובה באיזונים! עשר וחצי בערב ואחרי צפייה בתכנית של רפי גינת על המשקל ודיאטות, אני והחצי מכניסים DVD(דרך אגב- מומלץ ביותר "בית של חול וערפל").

רק מנורה קטנה דולקת, אנחנו מתכרבלים, הכלב שרוע על הרצפה לידנו, אויש - איזה כיף. רק משהו קטן קטן חסר, מן נשנוש נונשלנטי להשלמת התמונה - מנגו קטן מאבד את חייו לטובתי. וכך נגמר לו היום. בשקט בשקט - הרי מחר יהיה יום חדש לא? ותסלחו לי שאני לא קוראת את הרשימה הזו לפני שאני שולחת אותה, לא נראה לי שאוכל להתמודד עם כמות האוכל שרצה פה על המסך, עם זו שמתעכלת אצלי - דווקא עשיתי עבודה לא רעה, לא?

יום חמישי  - 15/07/04

והפעם בנות, אני צריכה אתכן. התחיל לי הבוקר דימום די חזק וכמו שזה נראה, אנחנו בדרך לבית החולים. תחזיקו אצבעות חזק חזק כדי שהכל יהיה בסדר עם הגוזלית שלי. אוהבת את כולכן.

יום שני - 19/07/2004

והפעם פלפלת כרגיל אלופה במשא ומתן! אז כמו שאתן יודעות ביום חמישי במקום שתקבלו פינה מושקעת (ותאמינו לי תכננתי לכן פינה עסיסית), התחיל דימום. אז אני והחצי יושבים על הספה ויודעים שצריך לנסוע לבי"ח. אני מנסה עוד לעשות קולות קטנים של מחאה. הוא מסתכל עליי ברצינות ומתקשר לרופא שלי. הרופא אמר- מיד לבית חולים. וגם הספיק לסנן (כי הוא כבר מכיר את הסחורה) ואני מקווה שיאשפזו אותה. עולים להכין תיק - הפעם בלי בכי שלי. רק מן לאות שלא נגמרת, תחושה של חוסר אונים. נוסעים - ופלפלת, אותה אף אחד לא ירמה, מגייסת חיוך מלא שינים, כי ככה אני אשכנע את הרופאים שהנה הכל בסדר ואפשר לשלוח אותי הביתה.

מכניסים אותי לחדש לידה - עכשיו תקלטו, הריון ראשון, חדר לידה עם 7 נשים עם צירים ואני שומעת את הצרחות.. נשבעת לכן - פעם ראשונה שחשבתי שהרעיון של קיסרי הוא לא כל כך רע. מתחילים את הרוטינה - מוניטור, בדיקות וברקע אחת מקללת את בעלה, אחת את אמא שלה ובעל אחד מבוהל במיוחד שבא למיילדת ושואל אותה חיוור כולו: "יש משהו שאני יכול לעשות כדי להקל עליה?" והמיילדת עונה לו - מותק, בשלב הזה אין שום דבר שקשור אליך שיעשה לה טוב.... טוב- אני כבר מעורערת לגמרי מהצעקות ומורידים אותי לאולטראסאונד. אחרי שראו שהמוניטור טוב, אני צועדת במרץ לעשות אולטראסאונד ומאושרת כי הדימום נראה שנפסק. או אז- אני פוגשת רופא "מקסים" שכנראה למד רפואה אצל ז'וז'ו הקצב משוק הכרמל. הוא עושה לי אולטראסאונד פנימי שאותו אני מסיימת מדממת על הרצפה. מקסים - סיפור אהבה.

האולטראסונד יצא בסדר ואנחנו מחכים לדבר עם רופאה ועוד מוניטור. הרופאה עושה סימנים של שוקלת לשחרר אותי במיוחד לאור העובדה שאני מפגינה בקיאות מטורפת בתהליך. לאט לאט, בערמומיות - אני מביאה אותה לדבר על זה שהכל נראה טוב ועם המוניטור ייצא טוב אז שאלך הביתה. אני לא מאמינה למשמע אוזניי! מה אני עד כדי כך טובה? גומרים מוניטור ומגיעים לחדר קבלה ושחרורים. אבל הרופאה הזו כל כך חסרת בטחון שהיא הולכת להתייעץ עם מנהל המחלקה. שיט, פה נפלתי. הוא נכנס חמור סבר ואומר- בשום פנים ואופן לא לשחרר. אני מתחילה בנועם – אבל, אבל... אני כבר לא מדממת... ואני גם גרה 5 דקות מכאן... והוא בשלו.

טוב- אני אוספת את עצמי שפופה ומגיעה למחלקה. האחיות כבר מכירות אותי וצוחקות. כשאני במיטה, האחות האחראית מסתכלת עליי ושואלת - לאיזה יום להכין לך מכתב שחרור? ואני מהמרת על ראשון. אז 3 ימים שוב בבית חולים. החצי מנסה לתת לי הרגשה טובה, מביא קפה מהבית שיהיה לו טעם של בית, מדפיס לי דפים שלמים מהפורום, מפנק, אוהב ובא לי למות. די - לא רוצה. רוצה הביתה, רוצה להפסיק לפחד, שונאת את החרדה הזו. החצי כבר נראה סחוט. גם לו לא קל. נותנים לי זריקות להבשלת הריאות ואתמול הרופאה נכנסת לדבר איתי. הם רוצים ליילד אותי בשבוע 36. לא לקחת סיכונים. ואני - אבל.....אבל ... זה עוד 6 שבועות!

זה עוד מעט, כלום לא מוכן. אני חושבת לעצמי - אז מה אם לא מוכן? מתחילה לעשות עסקאות עם אלוהים - אם תעשה שאסחוב עד הסוף אני אפסיק לקטר ולא אחזור לעשן ואהיה טובה ו... רק תעשה שזה ייגמר בסדר. אני כל כך מקווה שהוא שומע. ובצהריים הם מחליטים לשחרר אותי. מבסוטית מההימור שהצליח לי, אני מוכנה הביתה. מדחיקה בראש מחשבות על מתי תהיה הפעם הבאה, בינתיים אני בבית שלי, במבצר שלי ואין תחושה מתוקה יותר מזו.

יום שלישי - 20/07/2004

והפעם, האם פלפלת מסוגלת להיות חברה של עצמה? אחחח - הימים ארוכים. כל כך ארוכים. אני כל הזמן קוראת את ההודעות שלכן בפורום כמה אתן רוצות שייגמר כבר וכמה כל תהליך ההריון ארוך ואני מרגישה שעם חוסר המעש שלי זה ארוך פי שניים. העניין הוא שאסור לי לקטר. אני חייבת לדאוג שהגוזלית שלי תישאר עוד קצת בפנים (היא נתנה עכשיו בעיטה לאמא לאישור). ואני מלאת תחושת אשמה שאני כן רוצה שזה ייגמר. אז איך מעבירה את הזמן אשה שהייתה רגילה לפעלתנות מטורפת?

אז ככה- עיתון. ידעתן שעיתון יכול להיקרא בעשר דקות או בשעתיים? הכל שאלה של כמה מתעמקים במודעות הפרסומות. אהה - אפשר גם לעשות השוואות בין ידיעות למעריב. פתאום קוראים את כל המוספים – למשל, אתמול ישבתי וקראתי בעיון את המוסף "מסלול". מי שמחפשת דילים לחופשה נא לפנות לפלפלת, אני כבר בקיאה. בכלל אם הייתן רואות אותי קוראת את זה הייתן בטוחות, שמחר אני יוצאת לאיזו חופשה מושקעת - כן ממש, אני יוצאת לחופשה כל יום מהקומה העליונה בבית לקומה התחתונה... טוב טוב- לא לקומה התחתונה- למקרר שבקומה התחתונה. אוקיי?

ערוץ הופ הורים- בערך פעם בשעה אני צופה בלידה. בנות תשמעו - גיליתי ששיקרו לנו! לידות הן בכלל לא ארוכות וכואבות. לידות אורכות 25 דקות ונשים בכלל עושות איי קטנציק כזה עם כל ציר. מה לא ידעתן? תכנון מדויק של הכנת המטלות למר פלפל - לא עניין פשוט. מצד אחד צריך להתגבר על רגשות האשמה שאני מפילה עליו הכל, מצד שני עדיין צריך לדאוג שהכל יתבצע. אז אתמול הכנתי לו את הרשימה מודפסת יפה עם ציורים, אז מה? זה לא שינה את העובדה שהיו לו שם 12 דברים לעשות. והייתן צריכות לראות איך הוא בא וסימן כל פעם וי על יד המשימה שבוצעה. אז התחלתי לחשוב עם עצמי- מתי נהייתי כזו בוסית? סליחה סליחה, מתי הפכתי הבוסית של הפלפל? מה זאת אומרת מתי? כשהוא מינה אותי!

ופתאום כשהימים ארוכים את מתחילה לדבר עם עצמך. עם קול בתוכך שאת לא מכירה, לדבר עם אלוהים. להבטיח לעצמך הבטחות שאחרי שהכל יעבור תשתני ושאם הכל יעבור בשלום את מבטיחה לעצמך ולהוא ששם שומע שתעשי דברים אחרת. ופתאום את לומדת להרגיע את עצמך לבד ולשכנע את עצמך שהכל יהיה בסדר והכל בשקט בשקט... בתוך הראש שלך. ומה זה אומר? או שאת הופכת לחברה נורא טובה של עצמך או שכנראה את מאבדת את שפיות דעתך. לשיפוטכן.

יום רביעי‏ ‏21 - 21/07/2004

והפעם על החיים בגובה מטר. אתמול היה יום מאוד מיוחד. בעלי הביא הביתה צעצוע חדש לגיוון הזוגיות. צעצוע נוצץ, גדול, מתכוונן לכמה זוויות ויש לו כמה מהירויות. וואו - איזה צעצוע נפלא! תירגעו כולכן ומיד! הוא הביא הביתה... כסא גלגלים! מה חשבתן שהוא הביא? הגיע לו כסא משהו משהו מעוצב כמו כורסת נטוצי, משוכלל. והכל כדי שהוא יוכל לקחת אותי לכמה חנויות כדי להתחיל לקנות את הדברים לגוזלית. אחחחח, איזה אושר! עכשיו אני מבינה איך מרגיש הכלב כשמוציאים אותו לטיול. אז נסענו לשילב בקניון הזהב. ואני בכסא. חשבתן פעם איזה תרגיל פסיכולוגי זה לתת למישהו להוביל אותך בלי לראות אותו?

זה היה מאוד מאוד מוזר בהתחלה. הוא מוביל אותי ואני הרגשתי איך אני מתכווצת בכסא. אלוהים - זה היה נורא. לא לא - אם הייתן מכירות אותי אז הייתן יודעות שבממדים שלי קשה להתכווץ בכסא! פתאום בחלונות ראווה העיניים שלך מגיעות עד הפופיק של הבובה וצריך להרים עיניים. ועוד לא דיברנו על המבטים. כולם מסתכלים או לפחות ככה אני הרגשתי. כולם אדיבים ופתאום זה לא נראה מקסים שאדיבים אלייך אלא רק מביא לרחמים עצמיים. איזה באסה - ילדה אולי בת עשר מסתכלת עליי מגבוה כשאנחנו במעלית. אז מגיעים לשילב - וצר וקשה להסתדר שם עם הכסא. וכדי לראות את הדבר הכי קטן צריך לסובב את הכסא. תענוג מפוקפק. ואז המוכר מסתכל עליי ושואל אם אסתדר עם הגובה של השידה, אני מייד מסננת לו: מותק זה מצב זמני! אמא'לה... קחו אותי מפה!

אז יוצאים מהקניון. סיפור לא פשוט. אין הכנה טובה לגישות נכים מהמדרכה וזה מעיק. מגיעים לרב קט ושם אין איך להגיע לקומה השנייה בלי מדרגות. מסובך מסובך! אוף- למה אני צריכה את כל זה? הצלחנו לראות כמה דברים אבל המודעות הגבוהה לזה שאני משייטת לי בכסא לא נותנת מנוח. זה רק מקצין את התחושות שלי לגבי המצב שלי. אוףףףף- והפלפל כל כך מנסה. כל כך מאושר לראות אותי מסתכלת על מצעים, אני יודעת- הוא יקטוף למעני את הירח. בלילה מגיעים הביתה. אני מותשת. מעבר לסלט שיש לי בראש לגבי כל המוצרים אני מרגישה שתהיה לי בעיה לפתח רומן עם הכסא. למה? למה אלוהים לא יכל לעשות אותי קצת יותר כנועה קצת פחות פייטרית קצת פחות נכנסת עם הראש בקיר על כל דבר?

אני לא מצליחה להגיע להשלמה עם המצב. ואז פלפל מספר לי שביום חמישי יש לו הופעה גדולה. זה אומר מהבוקר עד כמעט הבוקר שאחרי אני לבד. נבהלתי - התחלתי לבכות. אנחנו שניהלנו כל אחד חיים כל כך עצמאיים ואני מרגישה כל כך תלויה, והכסא מסתכל עליי בזווית העין, כאילו להגיד לי: חכי חכי - אנחנו עוד נהיה חברים טובים. ופלפל שלי כל כך מבין - ויש לו כזה כאב בעיניים. אני יודעת שאני מעמיסה עליו נפשית את מה שעובר עליי. אפילו לא נותנת לו ליהנות מהחוויה שלנו בלחפש חדר לגוזלית. וזה קורע אותי. ואז פלפל מתחיל לדבר. לדבר על החלומות שלנו, על השאיפות, על האהבה, על דברים שרק הוא מכיר בי. אני נרגעת לאט לאט. מרגישה שוב מוגנת ובטוחה. מרגישה אפילו שאני נרדמת. עולים לישון- לא לפני שאני מציצה לכיוון הכסא ומסננת- חכה חכה, אני עוד אדפוק עלייך רייסים!

יום חמישי - 22/07/2004

והפעם איך פלפלת הופכת למוצר ידידותי לסביבה.

יש לי סוד לחלוק אתכן. סוד גדול. עד לפני שהכרתי את החצי הייתי מפלצת. מאז שהכרתי את מר פלפל אני מפלצת עם קווי יסוד מועדנים וסימפטיים יותר. מה שנקרא - מפלצת צמחונית. מאז שהכרתי את הפורום - אני כבשה שבקושי לועסת דשא.

אני אסביר- אני אדם מאוד עצמאי, מאוד חושב, מאוד מודע. כל חיי מתנהלים להם בין משימות ותכניות חומש ל- 10 שנים קדימה. בגלל עיסוקי אני נמצאת תמיד באינטראקציה עם המון אנשים. אבל חברים - חברים אספתי לי מעטים ומיוחדים בלבד עם השנים. יש לי מן נטייה כזו של לא להתקרב מהר ובטח ובטח שלא להיפתח. בוא נאמר - שאני בעצמי לא מתה על החולשות שלי אז עוד להראות אותן לאחרים, נו באמת! מעבר לזה- החיים לימדו אותי לקחת בערבון מוגבל קשרים וחברויות. תוסיפו על זה כנות בלתי מתפשרת ותקבלו אשה שכשאתם בצד הלא נכון שלה או שמשהו לא מוצא חן בעינייה, אמממ... בואו נגיד- שישר תדעו. לא יהיה מקום לספקות.

מודה- היה לי נוח וטוב כך. הרגשתי שלמה ונינוחה עם הסובבים אותי. ואז הגיע מר פלפל. הוא חטף ממני טירונות. בוא נאמר שהוא הכיר גם הכיר אצלי את הצד שלא רוצה בקרבה. הדפקט היחידי בייצור שלו היה שהוא התעקש. לא נבהל. התעקש והתעקש להישאר קרוב, לחזור גם כשאני בועטת. הלך לו - לאט לאט הוא קילף ומצא דברים ששמרתי רק לעצמי. לאט לאט הוא חדר מבעד לחומות מבוצרות היטב. והכל בשלווה גדולה מתוך בטחון במה שהוא עושה - כאילו הכיר אותי עוד לפני שהכיר אותי (תסתמי כבר - את משתפכת...).

זה הדהים אותי - נתתי לו להיות החבר הכי טוב שלי. על כל המשתמע. דברים שלא נתתי לאיש מעולם - פתיחות אינסופית, הישענות ושיתוף. אלו דברים שאצלי לא באו בילט-אין. אבל השארתי את החלק הזה שלי בגבולות הבית. נשארתי מוקפת מכרים, לא ממש נותנת לאנשים להתקרב, איך אמר לי מישהו - אחרי חצי שעה איתך אתה מרגיש שזו החברה הכי טובה שלך בעולם. אתה הולך הביתה ומבין שאתה עדיין לא יודע עליה שום דבר. נו טוב....

וכך היה לי טוב- מוקפת מכרים שתמיד אפשר לעשות איתם משהו ומהנה לשבת איתם, מעטי מעט חברים אמיתיים ואחד אלוהינו- סתם, ואחד מר פלפל- החבר הכי טוב בעולם.

ולמי שקראה עד פה- זו היתה ההקדמה!

ואז אני והפלפל הממולא המתוקי נכנסנו להריון. רגע, סליחה - אני נכנסתי להריון (אני כבר הרבה אחרי השלב של להגיד שאנחנו בהריון). אני בחורה מסודרת ויסודית - התחלתי לחקור באינטרנט, בכל יום לא כל יום את הופכת לאינקובטור וצריך לחקור את העניין היטב. וככה הגעתי לפורום.

לא ממש הבנתי את המהומה על כל תמונה שפורסמה או על כל הודעה משמחת שהתינוקי זחל רוורס או חייך או השד יודע מה. מה זה? את מי מעניינים חיים של אנשים שהם רק שמות על המסך?

אבל - שאלתי פעם אחת שאלה אינפורמטיבית וקיבלתי 6 תשובות. אמרתי לעצמי - אם את לא יכולה להילחם בהן תצטרפי אליהן. הרי הבנות פה יותר טובות מכל מדריך הריון שיוציא ד"ר בר וכבודו במקומו. עבר מעט זמן והמשכתי לשאול שאלות והמשכתי לקבל תשובות ואפילו החזיקו לי אצבעות (שלא ממש הבנתי). ופתאום אני מוצאת את עצמי פותחת כל הודעה ומתמוגגת מכל גוזל כאן ושמחה בשביל כל אחת עם תוצאה תקינה... ופתאום- מחזיקה אצבעות!

אהבתי ונהניתי מכל רגע בפורום, אבל עדיין במרחק ביטחון. בלי קשרים אישיים, בלי קולות מאחורי שמות ובטח בלי פנים.

ואז הגיעה ההסתבכות של ההריון. כתבתי לכן - עודדתן. התעניינתן, שאלתן. בפעם הראשונה הבנתי שיש הרבה נחמה בשיתוף ועוד יותר - שמישהו כן יכול להבין את הבעיה הפרטית שלי. אבל זה לא היה הגילוי הגדול.

רציתי לשתף אתכן, רציתי את דעתכן, היה לי חשוב לעדכן אתכן. פתאום הרגשתי שזה כמעט לא אחראי להיעלם לכן בלי שתדעו מה קורה איתי. ותאמינו לי- כשכל הבלגן התחיל רציתי לזחול מתחת לאיזה סלע ולהיות רק עם עצמי.

ואז בנות התחילו לתקשר איתי באופן אישי. הייתי המומה. ואני מזכירה לכן - סוג כזה של קרבה לא קיים בלקסיקון שלי. נדהמתי:

אחת (מקסימה)- הציעה לבוא עד אליי רק כדי להביא לי ספרים. הייתי בהלם - למה? למה שמישהי תטריח את עצמה כשהיא אפילו לא מכירה אותי?

אחת הציעה לגלגל לי סושי (ואל תחשבי שנפטרת מזה) - למה שמישהי תבוא עד אליי כדי לפנק אותי במאכל שאני הכי אוהבת, סתם ככה, עם המון רצון טוב?

אחת (שאני כל כך אוהבת ואני לא בטוחה שהיא יודעת כמה) - לא הפסיקה להתקשר באשפוזים שלי ולדאוג. כשיש לה הריון משלה על הראש ועוד ילדה לטפל בה.

אחת (שאני מקווה שלא קוראת את זה ונמצאת בחדר לידה במקום)- הציעה לעזור בתכנון החדר וישבה וערכה עבורי רשימה מאיפה לקנות מה ואפילו רשמה לי את מספרי הצבעים בהם צבעה את החדר.

אחת (מקסימונת עם אחוות רומניות) - רק קראה שאני מחפשת כתובת של חנות והתקשרה להמליץ ולתת טיפים. ופתאום מצאתי את עצמי מדברת איתה שעה שלמה. ובנות- אנישונאת לדבר בטלפון. שונאת. ואיתה - לא רציתי שתיגמר השיחה. ונראה לה נורא טבעי לבוא לבקר עם הנסיכה שלה.

ואחת שמחה אותי כשכל פעם שביקשתי שמה תמונה של הגוזל שלה (שאני הרוסה עליו והוא כבר מובטח לנסיכה שלי).

והרשימה ארוכה ארוכה...

פתאום מצאתי את עצמי הופכת ממוצר בעל חיי מדף קצרים ותאריך פקיעת תוקף למקסימום עוד שבוע, למוצר ידידותי לסביבה, חם, נותן ומקבל באהבה.

אתן, בנות, זן מיוחד. לא יודעת עם בהשתתפות היומיומית בפורום אתן מבינות עד כמה, עד כמה המדיה הווירטואלית הזו היא יותר חמה ואמיתית מהרבה דברים אחרים, כמה אתן אנושיות וכמה אתן מדהימות.

שברתן לי הרבה מאוד צורות מחשבה על קשרים ואנשים ועל שאר ירקות. עזרתן לי להכיר צד בי שכלל לא ידעתי שקיים.

בקיצור- כל מה שאני מנסה להגיד הוא: תודה. תודה שאתן קיימות. תודה שאתן כאן.

והרשימה היום הייתה מוקדשת לכל אחת ואחת מכן. לאלו שכבר הכרתי ולאלו שעוד לא. לוותיקות ולחדשות.

שלכן,

פלפלת

נ.ב.- יש לגזור ולשמור את הקטע שהובא להלן, כי אי אפשר לדעת מתי פלפלת תתרכך שנית.