כל ישראל שותפים (לגידול בני)

תמיד ידעתי שישראלים הם עם מיוחד. לא שאני סנובית מתיפייפת, גם אני מחזיקה במספר רב של תכונות ישראליות, ואני מנצלת אותן טוב טוב בשביל להשיג דברים בחיים. אבל בחיאת, להעיר לי בכל הזדמנות איך לגדל את הילד שלי???

אז נכון שאני אמא טריה, ונכון שאני עושה מלא טעויות, ובטוח יש לי מה ללמוד, אבל זה לא נותן לגיטימציה לכל זר ברחוב לחנך אותי כיצד עלי לנהוג.

אני מטבעי בעלת דם מרוקאי, שכנראה הגיע מהצד הטוניסאי שבי. ביומיום אני משדרת רוגע וקוליות, אבל אני יכולה בשניה להתחמם על שטויות ואז... אללה יסתור, לא ממליצה לכם להיות ברדיוס של 50 מטר ממני. לכן, כבר במהלך ההריון הכנתי את עצמי נפשית לכך שכולם יביעו את עמדתם לגבי גידול הילד. אבל אני מבטיחה לכם שכל הבאבות שבעולם לא ישארו אדישים לגל ההערות שקיבלתי בחודשים האחרונים.

השבוע הראשון עבר בסדר יחסית. למעט מספר הערות של בני המשפחה, אותם קיבלתי באהבה רגועה (לפחות זה מה שאני זוכרת) לא נשמעו הערות, אבל מהרגע שהתחלתי לצאת עם אביב לטיולים בשכונה, גיליתי כמה טוב לחיות בארץ "חמה".  ההערות התחילו דווקא מהשכנים, שמיד לאחר שבירכו אותי במזל טוב והתעניינו איך היתה הלידה ואיך קוראים לילד , היו חייבים להוסיף הערה פולנית כגון: "מה, שבוע אחרי הלידה את כבר יוצאת מהבית? ועוד בלי כובע?". "כן" עניתי בביטחון שעדיין היה לי, " אנחנו נמצאים בספטמבר ,חום איימים בחוץ, הילד מזיע, קצת אוויר לא יזיק לו, וגם אני זקוקה לאוויר". "את צריכה להתחיל לחשוב כמו אמא" ענו לי הנשמות הטובות, "את לא רוצה שהבן שלך יחטוף דלקת אוזניים חלילה".

לאחר שבוע בו ההערות חזרו במספר רב של וריאציות, הביטחון העצמי שלי התחיל להתערער, והחזקתי קבוע כובע בעגלה. אבל אז התחיל גל הגזים. אביב המתוק שלי סבל (ולצערי עדיין) מכאבי בטן עוויתיים וכמעט כל פעם שיצאתי איתו מהבית הוא בכה מכאבים. בשלב הזה ההערות כבר הגיעו מכל מי שרק הייתי בסביבתו, בתור בסופר, בתור בקופת חולים, סתם בגינה ובכל מקום שנכחתי.

ההערות נעו מהערות של אנשים עם כוונות טובות: "ניסית סימיקול? מה עם גליקול? את יודעת שאת צריכה להחזיק אותו בצורה הזאת והזאת? יש לך כדור פיזיו בבית? אני מכירה תרופת סבתא מצויינת ועוד" ועד להערות דידקטיות מעליבות : "ילד ראשון? את סתם לחוצה, זה יעבור עד גיל 3 חודשים ואז יתחילו השיניים, את לא מחזיקה אותו נכון, את מניקה? את חייבת להקפיד על מה שאת מכניסה לפה" וכהנא וכהנא הערות מקסימות של אנשים קטנים שחושבים שאם יש להם ניסיון של גידול צאצא בישראל, הם כבר לפחות דוקטור ספוק או טרייסי הוג (הלוחשת לתינוקות).

מכאן ואילך ההערות הופיעו בכל מקום, בכל הזדמנות, בכל נושא וכמובן בכל טון אפשרי. באירועים משפחתיים זכיתי להערות כגון: תראי איך הוא שקט אצל מלכה, את רוצה אולי שהיא תעבור לגור אצלך? (יופי חכמים בלילה, נראה את מלכה מעבירה איתו לילה, או אפילו מניחה אותו לדקה בעריסה, ממש חוכמה שהוא שקט על היידים), אצל חברים נשמעו המלצות גידוליות כגון" מה את מאכילה רק מציצי אחד? ורק עשר דקות? אז מה אם הוא נרדם, אצלי מינימום חצי שעה, אחרת אני מעירה אותו. אצלי, ארוחה זאת ארוחה." בתור לקופת חולים "עודדו" אותי במלא תרופות סבתא, בסופר העירו הערות מחמיאות על התינוק, ומייד התעניינו אם גם האבא ג'ינג'י (אנשים באמת מצפים שאענה להם שהילד מהשכן???) וסתם ברחוב העירו לי על חוסר האחריות שלי להוציא ילד בלי כובע.

אני חייבת לציין, שיחסית אני נשארת רגועה. יחסית. בכל זאת ההורמונים שמלווים אותנו אחרי הלדה לא משתווים לאלו של תשעת חודשי הריון ואפילו לא לאלו של חמשת ימי המחזור, אבל רבאק, מה יש לנו אנחנו הישראלים שאנחנו מרשים לעצמנו להעיר הערות מלחיצות ומעליבות גם לאנשים שמעולם לא פגשנו? ויותר מזה, למה באמת אנחנו מרגישים כל כך מומחים בגידול ילדים אחרי שגם אנחנו עשינו את אותם טעויות בילד הראשון וסביר להניח שגם בשני ובשלישי? עם כל תרבות הריאליטי שצמחה בארץ, אני חייבת להזכיר שזאת המציאות שלי, ואין פרס של מיליון שקל לעצה המנצחת.

נ.ב – עצות עצות אמיתיות עם כוונות טובות, עדיין מתקבלות בברכה.

הכותבת, אורית נעים פרי היא אמא טריה לאביב בן השלושה חודשים. ממרום גילה, 34, היתה אורית בטוחה שגידול תינוקות זה משחק ילדים, ואם נערות בנות 18 עושות את זה, אז מה הבעיה? בטור זה מגוללת אורית את התפכחותה הכואבת והאוהבת.