המחלה הראשונה

דמעות הציפו אותי כשראיתי את אביב הצחקן מעוך כל כך
|
הדפס
|
שמור

 

זה קרה בערך כחודש לאחר שחזרתי לעבודה. זה קרה בדיוק באותו יום שהייתי כל כך גאה באביב שישן עד שבע בבוקר וכשקם חיכה בסבלנות בלי לבכות שאכין לו בקבוק. זה קרה בדיוק באותו יום שכאשר הבאתי אותו למשפחתון חשבתי לעצמי 'איזה כייף , הוא כבר חודש במשפחתון ועדיין לא היה חולה' וכדי להוסיף על עין הרע שפתחתי, סיפרתי בגאווה בעבודה שהוא כזה מתוק וחייכן וצחקן וכל כך קל להרגיע אותו כשהוא בוכה. בדיוק עשר דקות אחר כך זה קרה – קיבלתי טלפון מהגננת.

 

הי אוריתי, מה שלומך? היא שאלה בקול המקסים שלה. "היה בסדר, אבל עכשיו את מלחציה אותי" עניתי בגמגום. "אל תהיי רעה" היא ענתה "פשוט הג'ינג'י שלך קם מהשינה עם 39.3 חום". " 39.3 חום?" שאלתי בשוק. ונזכרתי שגם בעלי קצת לא מרגיש טוב ונשאר היום בבית בגלל זה. והבטחתי לגננת שהוא יבוא לקחת את אביב בהקדם האפשרי. כדי לא להדביק ילדים אחרים.

 

עשר דקות אחר כך כבר הייתי בדרכי הביתה אל תנור החימום החמוד שלי. כשהגעתי הציפו אותי דמעות כשראיתי את אביב החייכן והצחקן מעוך כל כך. מסתכל עלי בעיניים הגדולות שלו כאומר : אמא תעטפי אותי. הרמתי אותו וחיבקתי אותו ולא האמנתי כמה שהוא חם ומזיע.

 

כשעה מאחר יותר, חיכיתי יחד עם אביב בתור לרופא. לפנינו בתור היתה משפחה עם שני ילדים ששיחקו בינהם, פתאום אביב התחיל לצחוק. צחוק חלש כזה, אבל צחוק כל כך מתוק ששני הילדים המשיכו לנסות להצחיק אותו ואני הרגשתי איך העיניים שלי מוצפות בדמעות. דמעות של אושר ועצב ביחד. הייתי לחוצה, זאת היתה פעם ראשונה שהוא עם חום כל כך גבוה, לא ידעתי איך לאכול את זה, ודווקא עכשיו בעלי חולה.

 

כשסוף סוף נכנסתי לרופא, התאמצתי להיראות רגועה וקולית, וסיפרתי לרופא שבעצם מעבר לחום, אין שום סימפטומים שהדליקו אצלי נורה אדומה. הרופא בדק והרגיע אותי שמדובר במחלה ויראלית וחוץ מאקמולי אין מה לעשות. צריך להיות סבלניים, להעניק לו את כל החום והאהבה שבעולם ולחכות יום יומיים עד שהחום יעבור.

 

חום ואהבה זאת כבר המומחיות שלי, חשבתי בגאווה שלקחתי את אביב הביתה. אחרי תקופת הגזים הכל קטן עלי. המשכתי לטפוח לעצמי על השכם. כשכל הזמן שכחתי פרט שולי קטן: גם בעלי חולה – יש לי שני תינוקות חולים לטפל וגם כלבה בריאה אחת.

המציאות הכתה בי מהר מאד, וביומיים הבאים עבדתי על אוטומט בכל מה שקשור בבית ובתינוקות. לצאת עם הכלבה, לשטוף בקבוקים, להכין מרק עוף, להכין תה, להכין תמ"ל וכהנה וכהנה, אבל כל זה התגמד לעומת המטלה הקשה מכל: לקום כל חצי שעה בלילה כי המתוק שלי שוב בוכה.

 

הלילות שכבר היו כמעט מושלמים נהיו סיוט, ובעלי כמובן לא יכול לעזור כדי שלא ידביק את אביב ושוב מצאתי את עצמי פוסעת בסלון באמצע הלילה עם תינוק בוכה בידיים.

 

הסיוט נמשך בערך יומיים, זה כל הסיפור. למעשה כבר יום למחרת החום ירד לו כמעט לגמרי והוא היה חייכן, ונראה כאילו הוא מרגיש טוב. הלילות המשיכו להיות קשים כשבוע (כנראה שבקיעת השיניים הוסיפה לעניין) וגם בעלי המשיך להיות חולה כשבוע, אבל אביב ואני חזרנו לשגרה מהר מאד.

 

כיום, חודש אחרי, אביב כבר הספיק להיות שוב חולה. הפעם קיבלתי את העניין קצת יותר בקוליות והתחלתי להפנים שככה זה תינוקות. אבל אני חושבת שאף פעם לא אשכח איך הרגשתי כשהמתנתי לרופא עם תינוק בוער מחום בידיים בפעם הראשונה.

 

 

 

הכותבת, אורית נעים פרי היא אמא טריה לאביב התינוק. ממרום גילה, 34, היתה אורית בטוחה שגידול תינוקות זה משחק ילדים, ואם נערות בנות 18 עושות את זה, אז מה הבעיה? בטור זה מגוללת אורית את התפכחותה הכואבת והאוהבת.

תגובות הגולשים