חזרה לגיזרה

מצפה לי דרך ארוכה עד לג'ינס
|
הדפס
|
שמור

 

"תקופת ההריון היא הזדמנות מצוינת לאכול הכל', זהו לפחות המיתוס הרווח בקרב חברותיי, ולכן בכל ארוחה שדפקנו יחד הן הביטו בי בקנאה ואמרו : "איזה כיף לך, את יכולה לאכול הכל, את בהריון". והקנאיות יותר היו מוסיפות "יש לך הריון מהמם, תאכלי קצת". אני לעומת זאת, ממש לא הרגשתי כך, למען האמת עד חודש שישי הרגשתי שאני נראית 'סתם שמנה', ודאגתי לציין בכל מפגש עם זרים שאני בהריון, כדי שחלילה לא יחשבו שככה אני באמת נראית.

 

בערך בסוף חודש שישי, התחלתי להבין שאני מה שמכנים "הריונית כוסית" והביטחון התחיל לחזור לי לאט לאט. לאט מדי. בחודש שמיני, כשהייתי בטוחה שיש לי בטן של פילה לאחר 20 חודשי הריון, אנשים חשבו שאני רק בשישי, ועדיין הביטחון שלי לא היה בשיאו.

 

בתחילת חודש תשיעי (בערך שבועיים לפני הלידה) התחלתי סופסוף להפנים שאני בהריון מתקדם, אני נראית פיצוץ, אני יכולה להשיג מה שבא לי בזכות הבטן המהממת שלי, ומותר לי לאכול ההההההההכל. בנוסף, התחלתי להאמין במיתוס הדבילי שאחרי הלידה יורדים תיק תק. בדיעבד, אני מודה לטמטמת ההריון החזקה שסבלתי ממנה, שגרמה לאסימון ליפול רק שבועיים לפני הלידה.

 

הלידה הגיעה. לאחר הלידה נראיתי כאילו אני בחודש חמישי, אבל ככה כולנו נראות אחרי הלידה. במחלקת היולדות הרצנו צחוקים על זה שעד אתמול היינו הריוניות מהממות והיום אנחנו סתם שמנות. השיא היה כשהבן של שותפתי לחדר שאל בתמימות: "אמא, ילדת? אז למה הבטן שלך כל כך ענקית?" אבל אני, עם הביטחון העצמי הגבוה, ידעתי שאלו רק נוזלים ותוך חודש אני חוזרת לעצמי. יום אחרי הלידה, כבר הייתי קנאת היום בבית החולים. הבטן שלי כמעט וירדה לגמרי, ויחסית לשאר הדבות במחלקה נראיתי טוב. ' אין, אני תיק תק חוזרת לג'ינס' ,חשבתי לעצמי.

 

רק כשהגעתי הביתה, למראה הגדולה שלי ולמכנסיים הטרום הריונים שלי, הבנתי שהמציאות רחוקה מלהיות ורודה. למען האמת, המציאות שחורה, נשארו לי עוד 9 קילו להוריד כדי להגיע למשקל הטרום הריון שלי. 9 קילו! איך לעזאזל יורדים 9 קילו? זה לא ייתכן, חשבתי לעצמי ומדדתי את אחד מזוגות המכנסיים היותר רחבים שלי, שהבהירו לי חד משמעית, שמצפה לי דרך ארוכה עד ללבישת הג'ינס.

 

כיוון שבמהלך ההריון עליתי סה"כ 13 קילו, הייתי בטוחה שבטח יש עוד לפחות ארבע קילו של נוזלים שירדו תוך שבועים. אופטימיות זאת לא מילה גסה, אבל הנפילה כואבת. שבועיים חלפו וירדתי אולי חצי קילו. הכאב התחדד לאור העובדה שהבטן ירדה לי מהר, וקיבלתי מלא מחמאות על איך רזיתי, וכמה מהר חזרתי לגזרה של לפני הלידה. 'ממש' חשבתי בליבי ומלמלתי תודה מתחסד.

"איזה כיף לי, הצטרפתי רשמית ל'דבה לנד'" סיפרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע, אבל כולם ענו לי בזלזול 'מה את רוצה, את אחרי לידה ואת נראית מעולה. תיק תק תחזרי לעצמך, וחוץ מזה את גם מניקה, אז בכלל תרזי מהר'. מה זה תיק תק, כל בוקר מדדתי את אחד מזוגות המכנסיים הישנים שלי בתקווה, וכל בוקר חטפתי דיכאון מחדש. מאחר ואני שונאת את המושג דיאטה, וגם אסור לי כמניקה לעשות דיאטה, חיכיתי בכיליון עיניים לסיים את משכב הלידה כדי שאוכל לעשות ספורט.

 

ששת השבועות הראשונים חלפו, ואני מאושרת מיהרתי לקחת את רשימת החוגים של מכון הכושר בו אני מנויה והתחלתי לסמן חוגים נבחרים. פשוט אה? אני אמא כבר חודש וחצי, ועדיין לא קלטתי שיציאה מחוץ לבית בלי התינוק, היא לא משימה פשוטה. אין דבר העומד בפני הרצון אמרו חז"ל, אבל יש הרבה מכשולים בפני הרזון, ובמאמצים רבים הצלחתי להגיע סחוטה מעייפות פעמיים בשבוע בשעה תשע בערב לחדר הכושר.

 

המוטו שעמד בפני היה "לחזור לג'ינס, לחזור לג'ינס" וזה מה שגרם לי למוטיבציה להמשיך ללכת להתעמל. דאגתי גם לעשות הרבה טיולים עם העגלה בכל הזדמנות שרק מצאתי ובקיצור נהייתי פריקית של ספורט.

 

כשבוע לפני שחזרתי לעבודה, נכנסתי לג'ינסים היותר רחבים שלי. השומן אמנם נזל לצדדים, אבל עם חולצה מספיק גדולה מי רואה? העיקר קיבלתי ים של מחמאות מכל חברי לעבודה, שאני נראית מעולה וכל הכבוד לי שחזרתי לג'ינס.

הדרך למשקל שמלפני הלידה ולג'ינסים שאני באמת אוהבת עוד ארוכה. הפסימיים טוענים שהדרך אינסופית אבל אני אופטימית ובטוחה בעצמי, אני עוד אחזור לעצמי, אחרי הכל, לא חארם על כל הג'ינסים, המכנסיים המהממות והחולצות הצמודות שנחים להם מקופלים בארון כבר למעלה משנה?

 

 

הכותבת, אורית נעים פרי היא אמא טריה לאביב התינוק. ממרום גילה, 34, היתה אורית בטוחה שגידול תינוקות זה משחק ילדים, ואם נערות בנות 18 עושות את זה, אז מה הבעיה? בטור זה מגוללת אורית את התפכחותה הכואבת והאוהבת.


תגובות הגולשים