נקודת הזינוק

יש איזה קטע כזה לכתוב סיפורי לידה. זה נהיה חלק מרשימה ארוכה שצריך לסמן עליה וי לאחר הלידה, ממש יחד עם לסמס ליקום את המשקל המדוייק של הרכש החדש או לעשות ים טלפונים כדי למצוא מוהל פנוי.

זה יכול להיות מובן כשסופרים בפנים את ההורמונים המשתוללים ואת ההתרגשות שאחרי הלידה, אבל למה להתעסק עם סיפור לידה שנתיים וחצי אחרי שהוא נכתב ובטח שלמה לפתוח איתו את הטור...? 

פשוט.

כי עם כל הזמן שעבר, ועם כל החוויות שהספקתי לעבור בדרך, הסיפור הזה נשאר נקודת הזינוק האמיתית אל עבר כל מה שהגיע אח"כ: אהבת אין קץ, דיכאון אחרי לידה, שאיפה להגשמה עצמית, דרך החינוך, שיעורים באמהות ובזוגיות ואפילו הרצון לילד נוסף.

הכל התחיל שם. ברגע היחיד בו הבנתי את כל מה שניסיתי להדחיק 9 חודשים: שהחיים שלי הולכים להשתנות, הרבה מעבר למה שאי פעם סיפרו לי.

אני קוראת עכשיו את הסיפור ונדמה לי שהוא נכתב ממש אתמול ואז אני מסתכלת על הפשוש הזה, עם השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות, שמדבר ומסביר וכועס ואוהב ומחבק וצוחק ושר...

ופתאום אני מבינה כמה זמן כבר עבר. כמה עברתי אני, כמה הוא עבר וכמה עברנו שנינו במערכת היחסים המופלאה והמורכבת שלנו.

ברוכים הבאים לטור שלי. טור של אמא, אישה, תלמידה, מטפלת ומוזיקאית. טור פתוח שמדבר על הכל. לא תמיד בסדר מסויים, לא תמיד בהקשר הגיוני לפוסט הקודם, אבל תמיד אמיתי. ותמיד מהלב. תהנו. ואם לעיתים תזהו עצמכן בין המילים ותרצו לשתף, המייל שלי כאן. אתן מוזמנות בשמחה!

* * *

28/04/08 

ילד יקר שלי, 

מחר הוא יום הלידה המשוער שהרופאים קבעו. אבל אתה כבר כאן. בן 10 ימים. כנראה שהקשבת לבקשות שלי כל ההריון- לא לסחוב עד שבוע 40...

סבתא שלך כאן, מנקה, מכבסת, מבשלת. עושה הכל כדי שאוכל לנוח, להתחזק ולהיות רק איתך.

ובזכותה אני מתפנה עכשיו לכתוב סוף סוף את סיפור הלידה שלך.

"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר..."

המסע אלייך לא היה פשוט. עברנו טיפולים קשים פיזית ונפשית. 

הטיפול האחרון והמנצח, היה הקשה מכולם. הזרקתי במשך 3 שבועות ושום דבר לא התקדם. 

הרופא רצה שנפסיק את הטיפול אבל אני התעקשתי להמשיך עוד טיפה...ואכן אחרי יומיים הופיע לו פתאום זקיק שהוכיח את עצמו כעבור שבועיים בבדיקה הביתית.

ביום שישי ב06:00 בבוקר (ותסלח לי שאני לא זוכרת את התאריך...), הופיע לו פס חלש חלש. הערתי את אבא והתחלנו להזיז את המקלון לכל כיוון אפשרי מול האור כדי להיות בטוחים. אבא אמר שזה לא כל כך ברור ושלא אפתח תקוות אבל אני הייתי אופטימית. ביום שבת חזרתי על הבדיקה והפעם לא היה מקום לספק. היו שם שני פסים ורודים, ברורים ומשמחים.

"אי אפשר להרגיש דבר, זה קורה לי פתאום..."

למרות כל השמחה, היה לי קשה לקבל את המצב החדש. היו בי כל כך הרבה רגשות. פתאום קצת נלחצתי, פחדתי ודאגתי, אני אפילו לא יודעת בדיוק ממה.

התחלתי להפנים את היותך רק לקראת החודש התשיעי- הרבה בזכותם של החברים מהלימודים שתמכו, עודדו והאמינו בי שאהיה אמא טובה. 

היום כשאני מסתכלת עלייך, אני לא מבינה איך יכולתי להרגיש כלפייך רגשות אחרים בתקופת ההריון. אני רק מקווה שאתה לא זוכר יותר מידי וגם אם כן, שאתה סולח...

"כל הנקודות כבר מתחברות לקו, משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו..." 

יום חמישי, 17/04/08

הגעתי ללימודים, למרות שבבדיקה של יום שלישי הרופא ראה פתיחה של ס"מ ומחיקה של 50%...ושביום רביעי בלילה כבר הייתי עם צירים לא סדירים...

אחרי התייעצות עם גבי (המורה), החלטתי להגיע, במחשבה ששהייה עם החברים יכולה רק להרגיע אותי ואולי לקדם משהו.

העברתי עם החברים כמה וכמה צירים, עדיין לא סדירים אבל מתגברים בעוצמתם. בכל ציר, נשענתי על מישהי אחרת, נושמת ומתרגשת.

בסוף השיעור, כשברקע מנגינה מרגיעה, התחלתי לבכות מהתרגשות, מציפייה, מהכרה שאתה כבר ממש קרוב...

בשיעור הבא, הצירים התחזקו וכבר היה לי קשה להעביר אותם בכיתה. התקשרתי לאבא שיתכונן לבוא לאסוף אותי... בסוף השיעור, ממש לפני היציאה מהכיתה, הגיע ציר ארוך וכואב בהרבה מקודמיו. נשענתי על ערימת המזרונים בכניסה, נשמתי ונענעתי את האגן- כשברקע אני שומעת את המורה של השיעור שאחרינו מבקש שנצא מהכיתה... כל נסיונות החברים להסביר שאני באמצע ציר לא הועילו... (באותו רגע לא הפסקתי לקלל אותו בתוכי, אבל במבט לאחור, חוויה משעשעת...)

אבא ואני הגענו הביתה ואני המשכתי לנקות את המטבח לפסח (אבא אמר שבחיים שלו הוא לא ראה אותי מנקה בכזו התלהבות...)

במשך 3 שעות היו צירים כל 10 דק'. איפה לא עברתי אותם? בתוך התנור, על כסא, בתוך הארון... כל ציר בהתאם למה שניקיתי באותו הרגע. 

התקשרתי ליונת, חברה מהלימודים שהייתה איתי בלידה, לשאול אותה מה יהיה אם אלד בליל הסדר... היא הרגיעה אותי שתגיע בכל יום ושעה ואני הלכתי לישון מחוייכת. 

יום שישי, 18/04/08

החלטתי ללכת לבדוק אם יש התקדמות, כדי לדעת אם לנסוע לחג לאחותי כמו שתכננו או להישאר באיזור... 

הופעתי מאד כשהרופא אמר שיש לי פתיחה של 4 ס"מ ומחיקה של 80%.

בידיעה שמפתיחה 3, מקבלים לחדר לידה- התקשרתי ליונת ולנילי (הדולה) וביקשתי שיגיעו. בנתיים נכנסתי להתקלח. יונת הגיעה ראשונה ובמהלך ההתארגנות של אחרי המקלחת, צחקה נורא מזה שהרגליים שלי לא על הרצפה. באמת הרגשתי שאני מרחפת. הייתי בשוק מזה שהגעתי לפתיחה 4 בלי לשים לב בכלל ושאנחנו אשכרה מתארגנים ללידה... 

נילי הגיעה ואחרי שהכנתי סוף סוף את התיק לחדר לידה, נסענו לאכול אצל ההורים של אבא ומשם המשכנו לבי"ח.

בקבלה עשו לי מוניטור נורא ארוך, כי הדופק שלך לא היה יציב ובגלל שרציתי חדר טבעי, חיכו שהמוניטור יהיה פרפקט. הדופק שלך התייצב באיזשהו שלב, אבל הצירים היו לא סדירים והמיילדת הציעה שבגלל שאני רוצה חדר טבעי, עדיף שאחזור הביתה ואמתין להתפתחות כדי למנוע התערבויות רפואיות... 

התבאסתי נורא, בעיקר בגלל שהקפצתי את יונת ונילי סתם...

כניסת השבת התקרבה ואחרי התלבטויות רבות, החלטנו לנסוע בכל זאת לאחותי, במחשבה ששהייה עם המשפחה תעשה לי טוב.

ואכן, ברגע שהגענו, הצירים התגברו והתחילו להיות סדירים. אכלנו סעודת שבת כשתוך כדי תזמנו את הצירים. כשהם הופיעו כל 5 דק' נסענו חזרה לבי"ח. היה קשה להעביר את הצירים באוטו והתפללתי שהנסיעה תיגמר.

התקשרתי ליונת ונילי לעדכן שהפעם זה זה...

"לראות את הכאב ולהביט לו בעיניים..."

בשעה 01:00 התקבלתי לחדר לידה עם פתיחה 5 ס"מ ומחיקה 90%. יונת ונילי הגיעו, כל אחת קופצת עלי בתורה בזמן ציר, מחזיקות לי את היד, מעסות את הגב, מלטפות...

הכאבים התגברו ונכנסתי לג'קוזי יחד עם יונת. שרנו את שיר למעלות ותוך כדי העברתי 3 צירים בלי להפסיק לשיר. זאת הייתה חוויה מדהימה.

אבא שלך אמר תהילים כל הלידה ואני מאד התרגשתי. כל ציר הוא הגביר את הקול ואני נשמתי את המילים שלו. יש לך אבא מדהים!

המיילדת נכנסה מפעם לפעם לבדוק אותי ולא הייתה שום התקדמות. התחלתי להתייאש וביקשתי גז צחוק, בעזרתו הצלחתי לנוח קצת בין ציר לציר... 

הצירים הגיעו כבר כל 3 דק' ונהיו כואבים יותר ויותר. החלטתי שאם בבדיקה הבאה אין התקדמות, אני מבקשת שיפקעו את המים.

ב06:00 בבוקר, המיילדת פקעה את המים ובשנייה שאח"כ הגיע ציר כל כך כואב שהמילה הראשונה שהוצאתי מהפה אחרי שהקאתי את נשמתי הייתה: א-פ-י-ד-ו-ר-ל! 

בזמן שעברנו מהחדר הטבעי לחדר הרגיל, כבר התקדמתי לפתיחה 7 ועד שהמרדים הגיע הגעתי ל8 ס"מ.

אני לא כל כך זוכרת את השלב הזה כי הייתי כבר נורא מותשת משעות רבות של צירים... אבל אני רק זוכרת שהתחננתי אליו שיזריק לי למרות שכבר הייתי עם צירי לחץ והוא לא כל כך רצה להזריק לי במצב הזה...

בסופו של דבר, הוא הזריק לי כמות קטנה שאמנם טשטשה מעט אבל ממש לא הפגה את הכאב. התקדמתי לפתיחה מלאה די מהר והתחלתי ללחוץ.

לחצתי במשך שעתיים, אולי קצת יותר... יונת בצד אחד ונילי בצד השני. צעקתי שאני לא יכולה יותר. באיזשהו שלב המיילדת אמרה לי שיש לה הרגשה שאני לא רוצה ללדת. אמרתי לה שהיא צודקת. שאני פוחדת. הכל התערבב לי פתאום. היא הציעה להביא לי מראה. הסכמתי.

מהרגע שראיתי את התקדמות הלידה, הלחיצות שלי נעשו אפקטיביות הרבה יותר. התחלתי לדבר אלייך. ביקשתי שתצא החוצה. לחשתי לך שאני מחכה לך. שעכשיו אני באמת מוכנה לקבל אותך. ואתה הקשבת.

ב11:00 בבוקר, יום שבת, ערב ליל הסדר, יצאת לאוויר העולם. 

המיילדת הניחה אותך עלי וחתכה את חבל הטבור. הסתכלתי קצת עלייך וקצת על יונת, מתרגשת מהנוכחות של שניכם.

לא חתכו אותי, אבל היו לי קצת קרעים פנימיים ובזמן שתפרו אותי, יונת השגיחה עלייך כשהיית על המשקל. אח"כ נתנו אותך לאבא, שקצת חשש אבל החזיק אותך בסוף...

ובסוף בסוף, נתנו אותך לי, כדי שאוכל להניק אותך. החיבור הזה היה מדהים ומרגש כל כך. נצמדת אלי כמו גור קטן ואני לא הפסקתי להתפעל מהפלא הזה שהחזקתי בידיי.

"אתה הילד שביקשתי, שעליו תמיד חלמתי..."

ילד שלי,

אני מסתכלת עלייך והלב שלי עולה על גדותיו. יש בי רגשות שמעולם לא הרגשתי.

למרות התשישות, יש בי את כל הכוחות בעולם כדי לטפל בך, לדאוג לך ולאהוב אותך.

מתחילה להבין מה זו אהבה של אמא.

תודה שאתה כאן.

אלירז זר-אביב היא מוזיקאית יוצרת, מנחת סדנאות לנשים בטיפולי פוריות, נשים הרות ואמהות אחרי לידה. מדריכת הכנה ללידה, דולה ופוסטפארטום, מטפלת ברפלקסולוגיה, עיסוי ופרחי באך. נשואה ואמא לרועי. "שינויים בלו"ז הוא יומן פתוח וישיר על התחושות הקשות והקסומות שבאמהות, על משאלת הלב לילד נוסף ועל לו"ז צפוף של תואר-עבודה-טיפולים-אמהות.