אמא לשניים 15 - חופשה בחו"ל

לא להאמין, אבל בעלי ואני נסענו לשישה ימים לחו"ל. לבד.

האמת, שהייתי צריכה לנסוע מהעבודה, כי מבחירה לא הייתי נוסעת בלי הילדים, אבל כנראה שמכריחים אותנו אז אנחנו עושים דברים שלא היינו עושים מרצוננו החופשי.

חברה טובה אמרה לי, שגם אם יהיה קשה לילדים לשבוע, הכיף והחוויה שתהיה לנו, זה יתן לנו הרבה מאוד.

אז השארנו את הילדים עם הסבא והסבתות, עם רשימת הוראות מפורטת, עם ציוד, אוכל, בקבוקים, תרופות, עגלות, לול, מצעים עם ריח של בית, בובות, מכוניות, סרטי די וי די ומה לא. רק שיהיה להם טוב ושירגישו בבית.

יצאנו לדרך, ללונדון, ואז נזכרנו שבעצם לא נסענו לחו"ל לבד רק שנינו כבר שנים. יצא לנסוע עם חברים, עם משפחה, עם חברים מהעבודה, אבל רק שנינו – לא יצא. מייד הבנו שצריך לתקן את המעוות, ושכדאי לעשות מנהג של פעם בשנה.

גור היה חולה כשנסענו, אבל כבר בהיותינו בדיוטי פרי קיבלנו דיווח שהוא בלי חום. בן, כמובן שבשבילו זו הייתה חוויה מושלמת, להתפנק במשך כמעט שבוע עם כל הפינוקים שההורים לא מרשים (ראיתי את ההפתעות של ביצי הקינדר בכל מקום...).

נחתנו, התמקמנו, והתחלנו לטייל. היה מזג אוויר מצוין, לא ירדה טיפת גשם למרות שבתחזית תמונות העננים והגשמים מילאו את המסך. בילינו נהדר ונהנינו מכל רגע. הילדים לא צלצלו, וההורים דיווחו כל ערב שהיום עבר והם ישנים. הבנו שהכל דבש, והמשכנו בטיול.

המשכנו לטייל, והילדים המשיכו לא להתקשר, כנראה שלא חסרנו לאף אחד.

ביום שבת בן דיבר איתנו לשנייה אחת, אבל הוא היה עסוק אז הוא ניתק. זה היה מעליב, אבל מובן. שמחנו שכיף להם, ונשבענו, שאם זה ממשיך ככה אנחנו כבר מזמינים את הטיסה הבאה לפריז.

חזרנו מאושרים מזמן איכות ביחד, זמן לעצמנו, לדבר, לא להחזיק ילדים על הידיים, לשבת בשקט, לצאת בערב ופשוט להיות ביחד. האושר נגמר בסוף, והגענו הביתה בלילה.

בבוקר הייתה שמחה גדולה להיפגש שוב עם הילדים הם קפצו עלינו ושמחו כל כך, ואת גור לא ראיתי אף פעם מחייך בצורה כזו.

חזרנו לשיגרה. הילדים היו בסדר גמור, לא נראה שעברו איזו טראומה, והם באמת, מתברר, לא שאלו עלינו פעם אחת. הייתי גאה בהם, וגאה בנו, שנסענו, למרות החששות, וידענו לפרגן לעצמנו. צריך לדעת גם לעשות את זה לפעמים...