אמא לשניים 7: תובנות

אמא, אני אוהב אותך כמו שהשמיים לא נגמרים
|
הדפס
|
שמור

 

השבוע הייתה אסיפת הורים בגן. בפעם שעברה כל המשפחה הרימה גבה בעניין. על מה יש לדבר בגן? מה, הוא אמור לדעת את החומר, לקרוא ולכתוב? ובכן, כנראה שיש. כמובן שהתלבשתי, והלכתי בהתרגשות לפגוש את הגננת. היא סיפרה חוויות מהגן, על היחסים עם החברים, מה הוא למד ואיך הוא בחוגים – ואני גמעתי בשקיקה כל פרט ופרט. העובדה שהוא רק בגן לא משנה, זו הייתה הזדמנות לשמוע על הבן שלי ממישהו אחר, שמכיר אותו מאוד מאוד טוב, וזה לא בן משפחה. (הרי הסבתות ודאי חושבות שהוא מחונן...). בקיצור, זו הייתה חוויה.

 

החוויה המשיכה במשך כל השבוע. אחר הצהריים אחד הלכנו לקניון, בן ואני, לקנות מתנה לחברו הטוב ליום ההולדת. היה לנו זמן פנוי רק לשנינו, דיברנו וצחקנו, אכלנו ארוחת ערב וחזרנו שמחים ומאושרים.

 

אמא, אני אוהב אותך כמו שהשמיים לא נגמרים, הוא אמר לי. ואחרי שמחיתי דמעה, אמרתי שגם אני. לא הייתי יכולה לבטא טוב יותר במילים את האהבה שלי אליו. והנה, הוא הצליח.

 

בחנות הספרים, כשבחרתי מתנה לחבר, הוא הסתובב לו ולפתע שלף איזה ספר היסטוריה על תקופת יוון ורומא, וכולו בהתרגשות מתמונות האבירים והלוחמים (זה הולך חזק אצלנו עכשיו). הוא התיישב לו על כסא ליד שולחן ודפדף. כן, הייתה זו הזדמנות להשקיף עליו מהצד, לראות שהוא גדל, מתעניין בנושאים מסוימים ואפילו עצמאי מספיק בשביל להתיישב לבד ו"לקרוא". מתברר, שגיל ארבע, שחשבתי שזאת תקופת ה"כבר לא מתוק כתינוק ומתחיל טיפה להיות אפילו מעצבן" מתגלה כתקופה קסומה מלאת חוויות יומיומיות. במיוחד בקטע מילולי, שתופס תאוצה מדהימה. כל יום בן מבטא את עצמו באופן שמשאיר אותנו המומים. הוא גם גילה, שכשיהיה מבוגר הוא יגור בבית משלו ."לא, אמא. אני רוצה לגור איתך עד שאני אהיה זקן". מאוד התרגשתי אבל חשש שאשתו לא תסכים לסידור, גרם לי לוותר על החלום.

ובינתיים, באגף התינוקות, גור בן שבעת החודשים וחצי עבר מהפך. מתינוק שרק שוכב לו בזווית של 60 מעלות , ביומיים הוא התחיל לזחול, לעמוד על ברכיו ולנסות לעמוד. עד לפני רגע אפשר היה להשאיר אותו במתחם השטיח בסלון ופתאום אי אפשר לעזוב אותו לשנייה! הוא שולח ידיים לכל דבר אפשרי והמצחיק מכל – מאוד מעניינים אותו כל המשחקים של בן, וזה כולל מוסך מכוניות, ארגז כלי העבודה, נעלי בית של ספיידרמן וספרים. בן יושב לצייר ליד שולחן העבודה שלו, וגור מושך לו את הפקקים של הטושים. האמת, זה ממש משעשע. כבר אי אפשר לשחק במשחקי קופסא על השטיח כי גור בשנייה מגיע לחלקים, ואני לא מאמינה כמה מהר זה קרה.

 

גם יחד הם מתחילים "לשחק". בן מלמד את גור לדבר (נכון, בה בה, ומה עוד?) הוא מנסה להצחיק אותו כל הזמן, לא עוזב את הבית לפני שהוא נפרד ממנו בחיבוק אוהב. מדהים! גם אני מוצאת את עצמי רק נהנית לראות אותם יחד ומתקשרת לתמיר לספר לו על כל התקדמות קטנה במשפחתולוגיה.

 

דברים ועקרונות שלמדתי בתקופה האחרונה:

 

  • כן, יש מה לשמוע על הילד שלך באסיפת הורים גם בגיל ארבע.
  • צריך לנצל כל רגע בחודשים הראשונים כדי לשבת לשתות קפה כל עוד הילדים מוכנים לשחק בעגלה.
  • כדאי לבלות זמן איכות עם כל ילד בנפרד.
  • לצאת פעם בשבוע בערב עם חברות כדי לשמור על שפיות.
  • ללכת גם עם הילד השני לחוג כדי לא לפתח ייסורי מצפון על חוסר שיוויון.
  • לקבל את זה שהרבה דברים שעשינו עם הבכור, לא נעשה עם הילד השני.
  • לקבל בשמחה כל שירותי בייביסיטר שמוכנים לתת לנו. גם אנחנו חייבים לצאת לבד לפעמים.
  • לא לצאת מהכלים. להתייחס באהבה לכל דבר. עוד נתגעגע לתקופות היפות האלה, שעוברות כל כך מהר...
תגובות הגולשים
+ הוסף תגובה