אמא לשניים 3: כשהגוזלים חולים

לא להאמין כמה בלגאן נהיה כשכולם בבית
|
הדפס
|
שמור

 

מדהים איך כל שגרת היום וחיי המשפחה משנים את האיזון הקבוע ברגע שהילדים חולים. מדהים איך בבת אחת כל תוכניות סוף השבוע מתבטלות ואנחנו נזכרים איך כדאי לא להבטיח אף פעם לאף אחד שאכן נגיע לארוחת שבת, וכן, גם במקרה זה, תוכניות לחופשת חנוכה כי הפעם בן חולה בדיוק בשני ימי  החופשה היחידים שיש לו מהגן.

 

הגוזל שלי, כשהוא חולה, הוא מסוגל לשבת על הספה כל היום , לא לאכול ולא לשתות ורק לרצות להתחבק ולהתנשק. אין לי בעיה עם זה, אבל כשהייתי ילדה  חיכיתי למטעמים שאמא שלי הייתה מרעיפה עליי כאשר הייתי חולה. פינוקים של אמצע שבוע שאתה לא זוכה להם בדרך כלל כשאתה בגן או בבית ספר. חלה מרוחה בחמאה, שוקו חם אמיתי על בסיס חלב וקקאו, דייסת סולת מהאגדות או במקרה שלנו הפעם, להיט החנוכה – מיני סופגניות עם שוקולד. אני אישית כבר יכולתי להקיא מכמויות השוקולד שהצליחו בקונדיטוריה להזריק למיני סופגנייה אחת ( למה קראתם לה מיני, אם כך?) אבל לא בן. בן היה מסוגל לאכול שלוש ביום. לא בכוונה-  פשוט, סבא שלו לא ידע שכבר פינקתי אותו באחת בבוקר, אז הוא הביא לו גם אחת בערב, ואנחנו יצאנו כך שלא היה מי שילשין שהוא כבר אכל את המנה היומית... וזאת בלי לספור את זאת של אחרי הצהרים עם השוקו, כי כל מי מנכנס בדלת, מביא "הפתעה" בדמות סופגניה.

 

בכל מקרה, הוא חולה. וכולו חם ונעים מהשינה בפוך, ויושב בכירבולית על הספה, ורק  שאמרתי שיש לו זמן לראות היום סרט באורך מלא, הוא התעורר לחיים ומייד בחר את מלך האריות 3  וקרן מאושר.

 

בדרך כלל, אחרי כמה שעות, תמיר ואני מתחילים את הדיון כן או לא ללכת לרופא. מתחבטים בשאלה מתי כדאי, אחרי יום או יומיים של תרופות טבעיות, אחרי שהחום עולה על 39, או עכשיו כשיש תינוק בבית וכנראה צריך יותר למהר.

 

אז נשארתי איתם בבית, (איתם זה אומר עם הגדול כי הוא חולה והקטן כי הוא בחופשת לידה) יומיים מחופשת החנוכה, ועוד שישי שבת, ואז כבר כשהרחתי את יום ראשון התחלתי לנשום לרווחה שיהיה לי קצת זמן פנוי לסדר את הבית שצבר בלגאן היסטרי. לא להאמין כמה בלגאן נהיה כשכולם בבית. בגלל שכולם בבית, יש לכל אחד זמן לשכוח את הנעליים באיזו פינה, ולהשאיר בגדים גם בפינת אוכל והמטבח עמוס מעודף ארוחות משפחתיות להן הוא לא רגיל בסתם ימי חול.

 

השהיה בבית, נחזור לענייננו, לא קלה. את מפרפרת בין להביא שתייה/ אוכל/ תרופה/ טישיו/ להגביר טלוויזיה/ להנמיך. ויוצאים איתם החוצה שינשמו אוויר, ודואגים לאוורר כל חדר גם כשקפוא בחוץ, ויש עוד את מטלות הבית, ולנסות לאכול ולשתות גם בעצמי וזה לא הולך. וכשבעלי מגיע הביתה, תמיד זה כבר נשמע פחות נורא ממה שזה היה באמת, אז אין סיכוי גם לקבל רחמים רבים. אבל את גם מרגישה, בסופו של היום, שיש לך ילדים שלחלוטין צריכים אותך, וזקוקים לך, ולחיבוק האוהב שאמא יכולה לתת. ואז מרגישים כל כך טוב, ומלטפים אותם כשהם נרדמים ומרגישים סיפוק, ואושר, כי יש חוויה מדהימה כזו, של לתת להם בלי סוף, ולקבל בחזרה כל כך הרבה אהבה.

 

ביום ראשון, לכבוד החזרה לשגרה, עמדנו אחרי הצהריים להכין עוגיות. בן היה מאושר והעוגיות יצאו באמת נפלאות, והיה ממש כיף. הייתי מלאת גאווה שהצלחתי לבלות עם שניהם אחר הצהריים ארוך בלי בעיות ולצאת עם שלל של שני מגשים עמוסים. אפילו השכנה מלמעלה נדהמה לראות אותי עם שניהם כשבאתי לבקש קמח. "עם שני ילדים להכין עוגיות? כל הכבוד" . והעניין הוא, שמאז שיש לי שני ילדים, אני מרגישה שעל כל מה שעושים אומרים לך כל הכבוד. כנראה שבאמת עם אחד הכול אפשרי כי יש כל הזמן שבעולם בשבילו, אבל עכשיו זה אחרת.

 

ההפתעה הייתה רק בבוקר למחרת. בן שוב קם עם חום. (זה לא נגמר כבר, הפרק הזה?) אז שוב ביליתי עם שניהם ושוב היה קשה. למחרת, גם גור קם עם חום ואז הרגשתי שתיכף גם לי עולה החום. "כל היום חשבתי עלייך, איך את מסתדרת", אמר לי תמיר בערב, אחרי שהכין לי ארוחת ערב לאור נרות, והבטיח לשחרר לי את כל השרירים התפוסים בעורף ובכתפיים. ואני חייכתי לעצמי, ואמרתי בחיוך:  "היה דווקא בסדר גמור, ממש לא נורא"...

 

תגובות הגולשים